לאחר פרידתי מאלון חיפשתי באובססיה אחר בן זוג חדש. האם זה היה כדי להוכיח לעצמי שאני כבר לא אוהבת אותו, או להוכיח לו שעדיין רוצים אותי? אני לא יודעת, אבל בגלל שנורא קל להכיר המון אנשים דרך האינטרנט, הסתבכתי. היו ערבים בהם הייתי נפגשת עם שלושה בחורים, כשלכל אחד מהם הייתי מקצה דקות ספורות. חשבתי שהרושם הראשוני קובע ושאם אני לא נמשכת מהרגע הראשון, אין על מה לדבר. ירדתי מהפסים וכמובן שלא יצא לי מזה דבר, חוץ מהרגשת זילות.
יום אחד אני מקבלת הודעה באינטרנט מבחור ישראלי, שגר בגרמניה. "אני יודע שאת נמצאת שם ושאני פה, אך את כזאת חמודה, שלא יכולתי להתאפק. איך את מתמודדת עם הגברים הישראלים? מצאת כבר אהבה"? כיוון הכרטיס והתמונות שלו לא אפשרו לי להישאר אדישה, עניתי לו ונגררתי אל תוך התכתבות עם בחור שבחיים לא פגשתי.
גיל חי כבר מספר שנים בגרמניה, עבד בחברת היי טק גדולה ומכיוון שהיה לו תפקיד מצוין ומעניין, לא עלה בדעתו לעזוב. בכלל, חזרה ארצה לא הייתה חלק מתוכניותיו לעתיד הקרוב. המחשבה שאני עלולה להתאהב במישהו ושאצטרך לחזור ולגור באירופה ועוד בגרמניה, הייתה קשה עבורי. כאדם ציוני ודור שלישי לשואה, הרעיון לא מצא חן בעיניי. ובכל זאת, גיל מאוד משך אותי. וכמוני, גם הוא מאוד אהב לכתוב.
התאהבתי באישיות שלו, ברגישות, באינטליגנציה, בכל מה שפנימי. כמובן שגם ראיתי תמונות וחשבתי שהן תאמו את אישיותו. כתבנו אחד לשני אי מיילים ארוכים ועמוקים. כל אחד בתורו סיפר על החיים שלו וחוויותיו, אהבות מהעבר, ראייה לעתיד ופילוסופיית חיים. קל להיפתח למישהו כשהוא לא ממש מוחשי. גם צ'יטטנו הרבה דרך המסנג'ר.
גיל גרם לי להרגיש טוב יותר לגבי עצמי. פרידתי מאלון, יחד עם כל הדייטים הסדרתיים, הורידו לי את ההערכה העצמית. הרגשתי שכל הגברים רואים אותי אך ורק כאובייקט מיני ולא שמים לב שיש משהו מעבר. כיוון שגיל ממש רצה להכיר אותי לעומק, ללא כל מגע פיזי, הוא גם לי להתרוממות רוח.
אל תפספס
להתאהב באדם שבחיים לא פגשנו
לאחר כמה שבועות של התכתבות, כבר התחלנו לפתח ולהביע רגשות אחד כלפי השני. הוא טען שהתאהב בי. אני חשבתי שהתאהבתי בו גם, אך כנראה שהתאהבתי באדם שהמצאתי. בינתיים הצלחתי לוותר על כל הדייטים, והקדשתי את זמני הפנוי להתכתבויות עם גיל ולשיחות ארוכות מסנג'ר איתו.
שנינו היינו מודעים לעובדה שלא בדיוק ריאלי להתאהב באדם שבחיים לא פגשנו. כיוון שחששתי נורא וכיוון ששנינו כבר לא יכולנו לחכות ולהיפגש, לאחר שלושה חודשים הוא סוף סוף הצליח להגיע לארץ לביקור של שבוע.
אין צורך לתאר את ההתרגשות שלנו ואת האכזבה שלי. נכון, אהבתי הכול לגביו, והוא גם לא היה נראה רע מבחינה חיצונית. ובכל זאת, יש סוג של כימיה בין שני אנשים - משיכה מאוד בסיסית - לריח האדם, לצורה שהוא זז ומדבר, שרק אפשר לראות כשפוגשים אותו. לא הרגשתי את הכמיהה הרצויה. ניסיתי לתת לזה הזדמנות הוגנת, אפילו התנשקתי איתו, ויצאתי לדייט שני, אבל זה לא עבד.
לאחר הסיפור עם גיל לא חזרתי לדייטים הסדרתיים שלי. יתרה מזאת, ניסיתי יותר להתחבר מבחינה שכלית ופנימית לגברים שהיכרתי. חלקם אפילו הפסיקו לראות אותי אך ורק כאובייקט מיני. ובכל זאת, עד כמה שאני לא רוצה להיות שטחית, הבנתי שאין צורך לפתח משהו, או לנהל שיחות ארוכות, לפני שפוגשים את הבן אדם ובודקים אם יש בכלל כימיה.