גדולות

קטלוג החורף של אופנת רובנס גרם לי לרגשות מעורבים. בית האופנה, שהוקם לפני שנה, תופר בגדים במידות 42 עד 62 ועל כך אני מראש בעדו. כל בית אופנה שדואג להלביש את הנשים האמיתיות ולא גורם להן להרגיש כמפלצות, הוא נהדר. ברב החנויות נחשבת המידה הממוצעת מבחינה סטטיסטית - 42, כמידה גדולה שאין ממנה מבחר, ואילו המידה החריגה מאד ושלעתים מעידה על חולי – 34, פתאום צצה על כל קולב רענן בחנויות לבגדי נשים (נשים! לא ילדות).

לזכותם של רובנס ייאמר כי הם צילמו את הדגמים שלהן על דוגמניות שהן באמת במידה גדולה ולא, כמו שלרב נוטים לעשות, לצלם דגמים מוקטנים על דוגמנית שחיפה. או כמו שנהוג בעולם הקוסמטיקה: לפרסם קרם נגד קמטים על ידי דוגמנית בת 16.

בקטלוג הנוכחי של רובנס מצולמות נשים אמיתיות אך פניהן וחלקי גופן החשופים מאוירים – מין שילוב של איור עם צילום.
יש משהו מאד מטריד בבחירה באיור – הוא כאילו הופך את הנשים המצולמות למבוקשות על ידי החוק, כאילו הן בכל זאת צריכות להסתתר מאחורי משהו ולא להופיע גלויות, חשופות, כמו שהן. כמו שפעם כשהומואים היו מצטלמים לטלוויזיה היו מטשטשים להם את הקול והפנים.

התחושה שעלתה בי היא, שהבחירה הזו נבעה מאילוץ, שיוצרי הקטלוג לא מצאו דוגמנית טובה מספיק לטעמם ולכן מחקו את פני הדוגמניות. הרבה אנשים נוהגים להתייחס לנשים יפות וגדולות באמירה "יש לה פנים יפות, חבל שהיא שמנה", יש איזו הסכמה על כך שפנים יפות מותר שיהיו מכל מיני סוגים אבל הגוף של כולם צריך להיות אותו דבר. נדמה שזה לא קשה למצוא יפהפייה במידות גדולות, ושחוץ מאליס, הישראלית הגדולה שמדגמנת לגוטייה יש עוד כמה יפות שנשארו בארץ. לשתי הדוגמניות המצולמות לרובנס יש גוף מדהים והבגדים יושבים עליהן נפלא אבל זה ממש מרגיש מוזר שאנחנו לא יודעים איך הפנים שלהן נראים – מפני איזו זוועה בדיוק מגינים עלינו יוצרי הקטלוג? מה יש שם שאסור שנראה? ממש פנטום האופרה של המידות הגדולות.