אנחנו מופצצים כל יום, כל דקה, בתמונות של דוגמניות, שלרוב נראות בנות 16, עם שיער בלונדיני, עם רגליים ארוכות, רזות ב-20% לעומת איך שאישה אמורה לשקול יחסית לגובה שלה, עם שדיים גדולים ומוצקים ועור חלק. הבנות הללו, או יותר נכון לומר ה"חייזרים" הללו, הפכו לסטנדרט היופי שלנו. נורמה שהיא בלתי ניתנת להשגה.
כתוצאה מכך, היום יותר מאי פעם, יש עלייה דרסטית בהפרעות אכילה וניתוחים פלסטיים. למרות שפעם היו אומרים שמה שמושך גבר לאישה זה היופי החיצוני שלה ומה שמושך אישה לגבר זה הכוח והכסף שלו, היום גם גברים מתעסקים באובססיביות בצורה החיצונית שלהם.
חדרי כושר בישראל מלאים יום ולילה וזה לא בגלל ה"מודעות לבריאות" אנשים רוצים לרזות ולבנות שרירים. אני לא אומרת שזה לא בסדר לרצות להיראות טוב, או יותר טוב, אך עלינו לשמור על פרופורציה.
גם ניהול מכון להורדת שיער הוא עסק משגשג כאן. אנשים, גברים ונשים כאחד, רוצים להיות חלקים לגמרי שחס וחלילה לא תישאר שערה אחת על הגוף. על מנת להשיג את המטרה הזאת, אנשים מוכנים לשלם המון כסף, לסבול בלי גבול ולבזבז זמן ואנרגיה יקרים. השלב הבא הוא ניתוח פלסטי. זה מתחיל בדברים כביכול יותר "קלים" (אך לא פחות כואבים או זולים) , כמו הוספת שיער (הפעם על הראש), שאיבת שומן, איפור קבוע, הזרקת בוטוקס או פילינג כימי. זה ממשיך בניתוחים פלסטיים אמיתיים, עם הרדמה מלאה וכל הסיכונים שכרוכים בכך, כגון הגדלה או הקטנת חזה, ניתוחי אף, מתיחות פנים, וכן הלאה.
הדרך להפרעת אכילה
האובססיה לרזון מורגשת בכל עת. את לא מצליחה לרזות? זה אומר שאין לך מספיק כוח רצון.... רק את אשמה באומללות הזאת זה המסר שמועבר לנו. אין יום אחד שלא פותחים את העיתון ומוצאים בו מאמר על דיאטה חדשה, או שיטה חדשנית להרזיה. לכל אתר חדשות באינטרנט היום יש חלק שנקרא "תזונה ודיאטה" ולא הייתי מתפלאה שזה אחד המוספים עם הכי הרבה כניסות. האוכל, או הדרך להימנע ממנו, הפך לאובססיה ולכן מתפתחות הפרעות אכילה כמו אנורקסיה ובולימיה.
גם אני תוצר ישיר של תרבות היופי בכל מחיר - אינספור דיאטות, התנהגות כפייתית שקשורה לרזון, ספורט אובססיבי, ניתוח פלסטי וכו'. גם אני תמיד רציתי להיות הכי רזה, הכי חלקה, עם העור הכי זוהר, מראה של בת 16 לנצח. כמובן שבעיני עצמי, מעולם לא הגעתי לזה, וזה יצר תסכול רב.
בעוד שנה אהיה בת 30 ובחיים לא הרגשתי כל-כך טוב לגבי הצורה החיצונית שלי. עברתי דרך ארוכה על מנת להבין שאיכות האדם לא נמדדת אך ורק באיך שהוא נראה ושמי ששופט את האנשים על צורתם החיצונית הוא בדרך כלל רדוד ואומלל בעצמו. איני אומרת שלא צריך לטפח את יופיינו החיצוני, או שכבר לא אכפת לי מאיך שאני נראית. אם הייתה סקאלה של יופי, רובנו הגדול היה נמצא בממוצע. מעטים מאוד נמצאים בחלקים הקיצוניים של "מאוד מכוער" או "יפה תואר". רובינו איפשהו באמצע וכיוון שיופי הוא סובייקטיבי, בחורה אחת למשל, יכולה להיראות "לא משהו" בעיניו של אחד ו"מה זה יפה" בעיניו של האחר. יתרה מזאת, אדם שמרגיש טוב לגבי עצמו והגוף שלו מקרין משהו החוצה שגורם לו להיראות טוב יותר. ולבסוף, אם היינו קצת יותר סלחניים כלפי עצמנו, וכלפי אחרים, זה היה עוזר לכולנו לקבל ולאהוב את עצמנו, כפי שאנחנו.