אחרי ארבעה עשורים בהם שלטה מגמת היוניסקס באופנה (לבוש אחיד לנשים וגברים), והג'ינס והטי-שירט הפכו למדים הרשמיים של בני כל המינים, היה זה אך צפוי שהעשור הנוכחי יחזור לעסוק בהבדלים שבין אופנת גברים לאופנת נשים. הנושא המרכזי שמנחה את עיצוב אופנת הנשים היום הוא נשיות. מצד אחד הקצנה שמגיעה לעתים עד גבול הפרחיות, אך מצד שני נשיות מסוג אחר, מעודנת יותר.
אם להיכנס לרגע לראשם של הגברים: למרות שרבים מהם טוענים שהם מאד נהנים ממצעד האובייקטים המיניים שחולף על פניהם בכל יום, יש להניח שהם מתגעגעים מאד לנשיות הרכה, המלטפת והנאיבית. לא צריך להבליט שדיים, רגליים, מותן ותחת כדי להפגין נשיות יש לה גם צד אחר.
הגל הרומנטי הזה מתכתב עם תקופות שונות בהיסטוריה של אופנת הנשים. כך לדוגמה, שנות ה-20 באות לידי ביטוי בעיצובים של אנה מולינרי. שנות החמישים משפיעות על עיצובה של ג'ניפר ניקולסון, ותחילת המאה הקודמת, שהושפעה מבגדי יוון הקלאסית, ניכרת בהפקת אופנה בשחור-לבן של המגאזין "ווג".
מבטלים את המחוך
התמימות והרכות אליהן חוזרים היום, לא חייבות לבוא בניגוד להישגים של המהפכה הפמיניסטית: הגשמה עצמית, עצמאות, בעלות על הגוף והנפש ושוויון הזדמנויות. קחו לדוגמה את הרקדנית איזדורה דאנקן. היא אמנם הרבתה להשתמש בהופעותיה בבדים חצי שקופים ומתנפנפים, שבאמצעותם יצרה רושם מסתורי ורך, אך במקביל, היא היתה אחת הפמיניסטיות הראשונות בזמננו, שיחד עם רקדניות נוספות כמו מאטה הארי (שהיתה גם מרגלת) ולואיס פולר, הביאה לשינוי עצום באופנת הנשים ביטול המחוך.
בשנות השמונים היה צורך במקטורנים נוקשים כדי להפגין אסרטיביות נשית. האתגר שעומד בפני נשים כיום הוא, לסרב לכל צורה של דיכוי על רקע מיני, גם אם הן לובשות שמלה בצבע ורוד. משמעותו של הפוסט פמיניזם כיום הוא, ללבוש שמלה רכה וענוגה ששילמתן עליה במיטב כספיכן, אותו הרווחתן במקצוע המספק שלכן, כשבידכן הבחירה אם ללבוש ביום שלמחרת מכנסיים צמודים, חולצת מעטפת מבליטת שדיים ומגפיים חדי עקב.