כל שנה חוזרים על עצמם מספר ימים קלנדאריים שאני שונאת במיוחד. יום כיפור. יום העצמאות. היום שאחרי היומולדת שלי. אבל השניים השנואים עלי מכל הם ולנטיינ'ס דיין חג האוהבים, וט"ו באב חג האהבה. את ההבדל בין השניים מעולם לא הצלחתי להפנים, כיוון שמבחינתי הם פשוט שני ימים בהם הקונספירציה העולמית מתעוררת ומעודדת אנשים לבזבז מיליונים על כרטיסי ברכה מטופשים, פרחים ושוקולדים. אם מישהו צריך חג בשביל להגיד למישהו אחר שהוא אוהב אותו, ובכן, לא צריך להיות רפתן בשביל להבין שמשהו פה מסריח.
החגיגות של ט"ו באב עוד איכשהו מובנות לי, כי בכל זאת מדובר בחג ישראלי טהור. אבל מה לעזאזל הקטע של ולנטיין? מדובר בחד נוצרי נוכרי נטו. ובכלל, למה אנחנו צריכים לחגוג אהבה לזכרו של מישהו שמת למען האהבה? כמו ש"יומטוב" למען ילדי ישראל ייערך ביום הולדתו של מייקל ג'קסון. וחוץ מזה, חשוב במיוחד לזכור שולנטיין, כך מספרות האגדות, היה רומאי. מה, חסרים מסכנים ישראלים לחגוג על שמם חג, שאנחנו הולכים ונדבקים לכומר רומאי מהמאה השלישית? ועוד אחרי מה שהרומאים עשו לנו?
אבל הסיבה שאני שונאת את ולנטיין לא נעוצה בפטריוטיות החזקה שלי, אלא בעובדה שפשוט מדובר בחג מעצבן. כל חלון ראווה בקניון מזכיר יותר את רובע החלונות האדומים באמסטרדם. הכול מלא בלבבות אדומים, עיטורי "אני אוהב/ת אותך ודובונים עם פרצוף בכייני. ממש צער בעלי חיים. לטעמי, כמו שבכניסה למתקנים מסוכנים בלונה-פארק מתריעים שהכניסה לא מומלצת לנשים בהיריון, ככה בכניסה לקניונים בימים של טרום ולנטיין, צריך לשים שילוט ש"הכניסה אסורה לנשים בעלות חוש אסתטי".
מה שעוד מציק ב"חג" הזה, היא העובדה שזוגות שבדרך כלל נגעלים אחד מהשני עושים מאמץ להיות שמופיים למשך יום אחד שלם. ואז, לא משנה איפה נתקלים בהם, הם עסוקים בהימרחות הדדית, כמו פירה-צבאי שנדבק לצלחת. אני לא אתפלא אם אחרי יום כזה ביחד, פתאום הגבר "מוצא" במקרה בתיבת הדואר צו מילואים, או האישה נזכרת שהיא בדיוק נרשמה לסדנת ויפסנה חדשה וניסיונית של חודש בגליל. ומצטערת, אסור להביא סלולריים.
חגיגות הקוק
מילא ההידבקות ההדדית, עד כדי הליכות משותפות לשירותים, אבל מה שבאמת מעיק בולנטיין אלו הזוגות, שעושה רושם כי איבדו את קולם האנושי והחלו לדבר במתקתקות מגעילה, כזו שכוללת משפטים כמו: "נו, מתוקי, קושקושון שלי, מה אתה רוצה לעשות?", "לא, לא, מה את רוצה לעשות?". מובן שמבחינת קבלת החלטות התהליך ארוך בערך כמו מלחמת טרויה, ומייגע לסובבים בערך הסרט, מה שמסביר בעצם למה נערכים לחג הבזוי הזה כל כך הרבה ימים מראש.
נכון, אני מסכימה, ולנטיין נוחת טוב מבחינת התאריכים. פברואר הוא אכן חודש קצת יבש מבחינת חגיגיותו, אבל למה לחגוג את ולנטיין, שהוא משעמם, לא מקורי, ולמעשה מיצה את עצמו עוד לפני שהגיע, כשאפשר לחגוג דברים אחרים? אני נגיד, בעד חגיגות שנת התרנגול, או בשמה הטוב יותר The Year of the Cock השנה הסינית החדשה שהתחילה ממש עכשיו (9/2). וככה, במקום לחלק בובות קטנות ומתוקות של דובונים, נחלק בובות של תרנגולים, נכין חביתות, ונדביק כרבולות זה לזו. חג שמח ו- קוקוריקו!