היחס של נשים למידות של בגדים גורם לי לפעמים לחשוב שנשים הן באמת זן מטומטם. כך למשל, כשאישה מודדת בגד בחנות, במידה שהיא רגילה אליה, והוא יושב עליה לחוץ או כלל לא עולה עליה, היא מיד נכנסת לדיכאון תהומי, בטוחה שהשמינה, וגוזרת על עצמה צום ושנאה עצמית. סביר להניח גם שכל היום שלה יהיה מושפע מהחוויה הקשה שעברה, שום דבר לא ילך לה והיא תרגיש ככישלון גמור.
אם היא היתה מודדת פריט אחר, בלי להתייחס כלל למה שכתוב לו בתווית, היא היתה יכולה לזכות בבגד שמחמיא לה ולצאת אל היום צוהלת ושמחה. במקום למצוא את הבגד שמתאים לה מנסה האישה הזו להתאים את עצמה למידה. "אבל אני תמיד 40!" היא תגיד, "ומה זה בעצם משנה" הייתי עונה לה ויודעת שזה לא יעזור, ההיגיון נעצר בווילון של חדר המדידה.
אותה אישה, יכולה להיות מנהלת תיקי השקעות דעתנית או מנהלת שיווק בכירה, אבל אין לה מספיק שכל להבין שאולי בסך הכל מדובר בטיקט לא נכון שנתפר בטעות, במתפרה שרימתה את החברה כדי לחסוך בבד והקטינה את הגזרה, ושלמעשה בעצם היא בכלל לא יודעת מהו אותו מדע מדויק לפיו מסומנות מידות הבגדים.
"הגשמתי חלום להיכנס למידה 38" זועקת כרזת פרסומת של אחת החברות המוכרות מוצרי הרזייה. כמה פתטי, שנשים בונות את הדימוי העצמי שלהן על תווית קטנה וחסרת משמעות. האמת היא שאין כלל אחידות במידות בין החברות השונות, וידוע הוא, שיצרנים מרמים בתוויות המידה כלפי מטה, כדי לגרום ללקוחות הפראייריות להרגיש יותר טוב.
נאחזים במידה 38
והרי סיפור מפי תופרת שמבקשת לשמור על עילום שמה, מהתקופה בה שעבדה בבית אופנה גדול: "אשתו של הבוס ביקשה ממני לתקן ז'קט מידה 42, ולהוציא מקסימום במכפלות, כדי שיתאים לה. אמרתי לה שזה לא ילך ושהיא צריכה מידה 44 אבל היא לא היתה מוכנה לשמוע, אז לקחתי ז'קט מידה 44 ותפרתי לו טיקט 38 והיא היתה כל כך מאושרת ואמרה לי: 'את רואה, אפילו 38 עולה עלי'".
בחירת שיטת המספור היא לוחמה פסיכולוגית שנאלצים להשתתף בה יצרני אופנה גם אם הם סולדים מכך, הנשים פשוט דורשות מהם לשקר להן. אם הן ימדדו בשני מקומות, באותו היום, מכנסיים שיישבו עליהן מצוין ועל זה של אחד יהיה כתוב מספר יותר נמוך הן יעדיפו לקנות אותו. אשה תעדיף ללבוש מדיום מאשר להודות כי יש לה בארון בגד הנושא את המספר 42. ולכן, עברו חלק מהיצרנים לשיטת מספור של מספרים חד-ספרתיים, 1-6 למשל, או לשיטת הסמול, מדיום, לארג' שמציעה מרחב פסיכולוגי רחב יותר.