דור הפרוזאק

יום אחד הגעתי לרופאת המשפחה שלי עם תלונות מגוונות, הנעות בין עייפות מוגזמת לכאבי בטן, בחילות, נדודי שינה, חוסר תיאבון ואי יכולת להתרכז. לאחר שעשינו את כל הבדיקות האפשריות, היא הודיעה לי שאין לי מחלה סופנית, כפי שהייתי סבורה שיש לי. היא טענה שאין לי בעצם כלום. בבכי היסטרי האשמתי אותה ברשלנות רפואית וכשהיא הסבירה לי שאני סובלת מדיכאון ומחרדה, בכלל יצאתי מהמשרד שלה בטריקת דלת. למזלי, לפני שברחתי, היא רשמה את שמו של פסיכיאטר על נייר ונתנה לי אותו.

אצל הפסיכיאטר נשארתי שעה וארבעים דקות. סיפרתי לו את סיפור חיי במתומצת ככל האפשר וכן, הרגשת הריקנות שמציפה אותי כעת – החוסר באנרגיה ובמוטיבציה, תחושות שליליות לגבי העתיד, חוסר שביעות רצון מהחיים שלי וממה שאני מסוגלת לעשות, תחושת ייאוש כללית וחוסר ערך. רציתי להישאר אצלו עוד כמה שעות, אך מהמחשב שלו הוא הוציא מרשם ל"סיפרלקס", נתן לי אותו, ואמר לי לקחת כדור אחד ביום. כנגד רצוני, הוא דחף אותי החוצה ואמר לי להתחיל טיפול אצל פסיכולוגית ולחזור אליו בעוד שישה שבועות.

"סיפרלקס" היא תרופה ששייכת למשפחת התרופות של הפלואוקסטין, שהומצא בשנות ה-80 ונכנסה לשוק תחת השם פרוזאק. לא משנה אם זה נקרא סרוקסט, פקסיל, זולופט, לקספרו, לובוקס, או סיפרמיל, כולם הם גרסאות של אותו פרוזאק מפורסם. המצאת הפרוזאק היתה מהפכנית, כיוון שהיתה תרופה שנוגדת-דיכאון ללא כל תופעות הלוואי שהיו בתרופות הקודמות. היא הפכה לתרופה הפסיכיאטרית המצליחה והנמכרת ביותר בהיסטוריה.

דיכאון הנה ההפרעה הנפשית הנפוצה ביותר בעולם המערבי. אישה אחת מתוך 4, וגבר אחד מתוך 10, ילקו בדיכאון במהלך חייהם. נראה לי שבתל אביב אפשר להכפיל את המספרים האלה. כשישבתי פעם בגינה עם הכלבים, מתוך 7 אנשים שישבו יחד, 4 נטלו כדורים באותו זמן, ו-2 סיימו טיפול בשנה האחרונה.

גורמי הדיכאון הם מרובים וקשה לתמצת אותם, אך הם בעיקר שילוב של בסיס גנטי ובעיות ילדות, יחד עם מצב חברתי וכלכלי קשה וטראומה, גדולה או קטנה, שמשמשת כטריגר להתפרצות המחלה. כמובן שלכל אחד ואחד יש את הסיפור האישי שלו, וזה מה שהאדם הסובל מדיכאון צריך להבין כדי להרגיש טוב יותר. על פי מחקרים, הטיפול המועיל ביותר בדיכאון הוא טיפול שיחתי יחד עם טיפול תרופתי. לאלה שרק נוטלים תרופות יש סיכוי רב יותר ללקות בדיכאון שנית.

ייתכן שפסיכיאטרים נותנים מרשמים ל"כדור האושר" ביד קלה מדי, אך חשוב לזכור שלמרות שהמטופלים פוחדים להפסיק עם התרופה, היא אינה ממכרת ומועילה ביותר. בעולם שלנו, כשהכול צריך ללכת מהר, במקום "לבזבז" 10 שנים על טיפול בשיחות, בולעים כדור במשך חצי שנה והכול מסתדר. הודות לכדור, יחד עם הטיפול שעברתי, תור כמה חודשים חזרתי לעצמי - עצמי מחודש - ולחיים חדשים.

כל משבר מאפשר לנו לגדול, ולגבי דיכאון האמירה הזאת עוד יותר נכונה, בתנאי שאנו מאפשרים לעצמנו לחדור פנימה אל תוך הסבל הנורא. אף-על-פי שהיום מאוד אופנתי להיות ב"דיכאון" ולקחת "כדורים", לא צריך לשכוח שדיכאון היא ראשית כל מחלה כואבת וקשה. נגעתי בתחתית שלי וזה אפשר לי מודעות גבוהה יותר לגבי עצמי ולגבי גבולותי. שיניתי את היררכית הערכים בחיים שלי והיום אני שמחה שעברתי דרך, אפילה שכזו, כיוון שהיא אפשרה לי לצמוח. כשלאחר 10 חודשים ביקשתי מהפסיכיאטר להפסיק עם הכדורים, להפתעתי הגדולה הוא הסכים מייד ואיחל לי בהצלחה.