תסתכלו על התמונה הזו שפורסמה בגיליון "לאשה" האחרון. מככבות בה חמש מתמודדות בתחרות מלכת היופי 2005. משהו נראה לכם מוזר? תסתכלו טוב. בלי כל כוונה לפגוע במי מהבנות באופן אישי, פשוט לא מדובר ביפהפיות מפילות. הן חמודות, נאות, מטופחות, מאופרות מאוד וגבוהות יותר מהממוצע. אבל לומר שמישהי מהן היא הבחורה הכי יפה בישראל זו אמירה מוגזמת.
איך נוצר מצב בו תחרות מלכת היופי של ישראל כבר לא מייצרת מלכות מיתולוגיות כמו אילנה שושן או רינה מור? את התשובה תוכלו למצוא בהתפלגות האוכלוסייה בישראל: מתוך 6.8 מיליון איש תוציאו את כל האנשים שאינם יכולים להשתתף בתחרות מלכת היופי. קודם כל, חצי הם גברים. כבר נשארנו רק עם 3.4 מיליון. עכשיו תוציאו ילדות (עד גיל 15 פחות או יותר), קשישות, דתיות מכל סוג, וממה שנשאר תנפו החוצה את המכוערות (או לפחות את אלה שאינן יפהפיות), הנמוכות, וכל אלה שאין להן גוף חטוב כשל דוגמנית או פוטנציאל להיות כזה. עם כמה נשארנו? בערך 20 אלף.
לנתון הזה תוסיפו את אינפלציית תחרויות היופי שנערכת בישראל מדי שנה, החל בתחרויות שנערכות בקניונים, דרך תחרויות שעורכות סוכנויות הדוגמניות ועד תחרויות ספציפיות כמו "הפנים של", "נערת החוף", נערת השנה וכן הלאה. בכל תחרות כזו משתתפות כ-20 בנות, וכל התחרויות האלה נערכות בכל שנה מחדש. לכל הערימה הזו תוסיפו גם את תוכנית הטלוויזיה "הדוגמניות". האם זה לא מעט יומרני לחשוב שמדינה קטנה כזו יכולה לייצר כל שנה כך הרבה יפהפיות עם תעודות?
במקום לערוך תחרות אחת או שתיים בכל שנה, שתבחר בפינצטה את הבנות היפות באמת, נוצר מצב בו כל בחורה חיננית למחצה נושאת תואר רשמי וסרט סאטן על החזה. אחרי התחרות, נעלמות מרביתן אל האנונימיות ממנה צצו, ורק מעטות מצליחות להשתלב באופן מוצלח בתעשיית היופי והדוגמנות. את הבודדות שהצליחו לעשות זאת, אפשר למנות על יד אחת, ובהן : מירי בוהדנה, אילנית לוי, מור קציר ולינור אברג'יל. יש עוד בנות שעובדות בתעשייה, משתתפות בתצוגות, מצטלמות מדי פעם להפקות אופנה, אבל בטח שלא הופכות לסופר-מודל. ויותר מכך, יש דוגמניות רבות שפשוט נראות כל כך טוב, שהן לא זקוקות לשום תחרות יופי. הן מוחתמות בסוכנות דוגמנות ומתחילות לעבוד. כך למשל סנדי בר, נטלי עטייה, קרן מיכאלי ותאמינו או לא: יעל בר זוהר. ככה זה, כשאת יפהפיה אמיתית, את לא צריכה שחבר שופטים יאשר לך את זה, את גם לא צריכה להיות יותר ממטר שבעים או רזה במיוחד.
יפהפיות אמיתיות הן מצרך נדיר
לפני כ-15 שנה, התחרות הנחשקת ביותר היתה "נערת השנה" של מעריב לנוער. בגלל ייחודיותה היא באמת הצליחה לנפק סוללה של יפהפיות, שהמריאו בשמי התעשייה, ושחלקן עובדות עד היום, כמו: שלי גפני, גלית גוטמן, אלונה פרידמן, גלית פרבר ועוד שמות שסביר שרובכם מכירים. ובאותו עניין, האם מישהו יכול בשליפה, לנקוב בשמות של מלכות היופי שזכו בשלוש השנים האחרונות? בשורה התחתונה, בתצוגות האופנה רואים בדרך כלל את אותם פרצופים, וגם בקמפיינים הפרסומיים של חברות האופנה מככבות אותן דוגמניות. חברת אופנה שמצליחה לההחתים דוגמנית שווה במיוחד, "מדביקה" אותה אליה לשנתיים לפחות, כמו מורן אטיאס ל"רנואר" ויעל בר זוהר ל"פוקס". יפהפיות אמיתיות, הן אחרי הכל, מצרך נדיר.
הבעיה נעוצה בכך שתחרות יופי היא קרקע פוריה לגיוס כסף. בוחרים כמה בנות נאות ורזות, וסביבן טווים רשת של נותני חסויות וחברות שמוכנות לשלם סכומי כסף נכבדים כדי שהמנכ"ל המזיע שלהן יוכל לעמוד על הבמה, לתת לזוכה פרס ולנפנף לקהל. במקרה הטוב יש גם ערוץ טלוויזיה שיהיה מוכן לרכוש את התוכנית לשידור, ולהכניס עוד סכום של כסף לכיסם של מארגני התחרות.
הבנות המשתתפות אינן אשמות כמובן. הן חושקות בתהילה ובנתח מעולם הזוהר, ומאמינות שכניסה לתחרות היא גם כרטיס הכניסה שלהן לתעשיית הדוגמנות, ושזה רק עניין של זמן עד שפרצופן יתנוסס על השלט שבדרך ההלכה. האמת קצת יותר מורכבת מזה, ויש להניח שהיא מקפלת בתוכה הרבה אכזבות, לבבות שבורים ותקוות שלא התממשו.
שלי גפני, מי שהיתה נערת השנה, והיום היא אשת עסקים ובעלים של רשת האיפור האיטלקית מדינה מילאנו, דווקא סבורה שלמי שיש אופי ספורטיבי יכולה להשתתף בתחרות ולהתייחס אליה כחוויה בלבד, ואז לא נגרם לה כל נזק. "תחרויות היופי חושפות את הבנות לאנשי התעשייה, ולא רק לקהל הרחב, וזו החשיבות שלהן. לציבור קשה לקלוט כל כך הרבה בנות ולזכור את כולן, אבל מי שבולטת לעיני אנשי המקצוע, יכולה בהחלט לפרוץ ולעשות קריירה", אומרת גפני. בכדי לחזק את טענתה, היא מספרת שבתחרות עלית מודל העולמית בה השתתפה בעבר זכתה במקום הראשון דוגמנית אנונימית, שלא פרצה, ולעומת זאת, מי שזכתה במקום השני, קארן מולדר, הפכה לסופר-מודל מבוקשת.