קטלוגים של בגדי ים, בדומה לטראומת הקנייה השנתית עצמה (שנים של טיפול פסיכולוגי והתנהלות בחשכה יורדות לטמיון במחי תא הלבשה מואר בניאון), הם דבר מדכא. מה כבר יש לכתוב, שלא נכתב, על דגמים בלתי אפשריים ודוגמניות בנות 15 שנראות על סף עלפון מהרעבה עצמית.
לפיכך, יצרנית בגדי ים שרוצה לגרום לנו להתנהג כמו מערכת חיסון כושלת שפועלת להשמדה עצמית, ולדפדף מרצוננו החופשי בקטלוג, צריכה לבחור באחת משתי אפשרויות: הראשונה ליצור קטלוג נטול דוגמניות, המציג רק את הדגמים עצמם. כך, בתהליך של שכנוע עצמי הגובל בהונאה עצמית, נוכל אולי להאמין שאחד מבגדי הים יחמיא לנו. האפשרות השנייה היא לנצל את חיבתנו לדברים יפים, ול"עלילה" (ידוע הרי ש"נשים צריכות עלילה") ולייצר קטלוג מצוין ומפתה לדפדוף, שמספר איזשהו סיפור, עדיף באמצעות דוגמנית כריזמטית, מעניינת ומסעירה.
פלפל לא בחרה באפשרות הראשונה, ואם נדמה היה למפיקי הקטלוג שהם בחרו בשנייה טעות בידם. הדוגמנית שלהם אינה כריזמטית או מסעירה. היא ילדה, מאוד מאוד יפה, ומאוד מאוד רזה, שמצולמת לעתים מזוויות הגובלות בפורנו רך, ויוצרות תחושת פדופיליה קלה עקב גילה הצעיר.
קצת ציצי - ליתר ביטחון
גם סיפור אין. הקטלוג עובר שרירותית בין לוקיישנים, חלקם הגיונים יותר לבגד ים (אגם) וחלקם הרבה פחות (מושב אחורי של אופנוע במדבר, אוהל אינדיאני ומדורה). זה לא שחובה לצלם בגד ים בסביבתו הטבעית, אבל כל בחירה אחרת מחייבת הצדקה, אפילו ברמת ה"מגניבות". האפשרויות המקוריות יותר הן אינסופיות, ממועדון לילה אפלולי, דרך סופר-מרקט מואר, ועד הופעת רוק על תקן הכוכבת.
אבל בפלפל לא התאמצו עם הקריאטיביות, והגישו לנו מעין רשימת מכולת מצולמת: נחל, ביצה, תנוחות סקסיות-עאלק, קצת ציצי (שיהיה - ליתר ביטחון), קצת בחור ובחורה משכנעים כזוג מלפפוני ים צוננים, שוב אגם, חיטה, שקיעה, אופנוע במדבר, מבט פתייני על רקע אדמה חרבה, אוהל אינדיאני, מדורה.
העובדה שבעקבות "הדוגמניות", אנחנו יכולים לדמיין את אשל עזר (שצילם את הקטלוג) רודה באכזריות בילדה המסכנה, בטח שלא תורמת לרוחו הנכאה של הקטלוג הסתמי. פלפל מקבלים "אפס" ביצירתיות. ובגדי הים? בגדי הים בסדר. גזרות נחמדות עם מגוון סביר של חזיות, ואילו ההדפסים מעט ילדותיים ונטולי שיק.
קטלוג פלפל: צילום - אשל עזר; קונספט ועיצוב - חן זיו; משרד פרסום - יהושע TBWA.