נגד אופנת הנגד

תמונת השפה השסועה הסקסית מגיעה אלינו מבריטניה, שם קמה באחרונה תנועת אמנות חדשה וראדיקלית, תחת השם "סטאקיסט". צילום השפתיים מזכיר צילומי אופנה משנות השמונים ששילבו צילומים עם טכניקת אייר בראש (שהייתה חדשנית בזמנה). מאז שנות השמונים קרו כמה דברים בצילום אופנה ובאמנות, והחשוב שבהם הוא טשטוש הגבול בין השתיים.

כך למשל, במהלך שנות התשעים נעשה שימוש נרחב בצילומי אופנה שלFreaks (צילום נכים ובעלי חריגות גופניות) בניסיון לערער על ההגמוניה של מה שנחשב ל"יפה", ובמקרים רבים לשם הפרובוקציה בלבד. לקראת סוף שנות התשעים, דוגמניות-על בעלות יופי קלאסי הפכו בנאליות (האחרונה שבהם היתה קלאודיה שיפר) ואילו דוגמניות בעלות עיוות מסוים (כמו דוון בעלת המראה המונגולואידי) תפסו את מקומן.

צילום השפה שסועה מעיד על הסיבוב הגדול שנעשה מאז בצילום אופנה, וכוונתו אינה לזעזע או אפילו לעורר מחשבה. בהתאם לרוח התנועה, כוונת הצילום היא רק לרגש - והוא עושה זאת בהצלחה.

התנועה החדשה, "סטאקיסט ארט", המעידה על עצמה שהיא נגד "אמנות הנגד" (אמנים שקוראים תיגר על האומנות הקלאסית, כמו מרסל דושן או יוקו אונו). בתוך כך, היא החלה לחזור לציור פיגורטיבי (ציור של אובייקטים או חפצים במרכז התמונה), והצמיחה לאחרונה זרוע חדשה - צילום.

ארבעה צלמים בריטיים, צ'רלס טומסון, בילי צ'יילדיש, אנדי בולוק וולף האוורד יחד עם תמיכה של מגזין האופנה I-D, יצרו את מה שהם מכנים "לידתו של הרה-מודרניזם – חידוש הרוחניות והמשמעות באמנות, תרבות וחברה, כגמול על אחיזת החנק של הקונספטואליסטים באמנות הבריטית".

עבודתו של בולוק מתאפיינת בהתבוננות פנימית עם ביקורת פוליטית, האוורד מציע את נקודת המבט הייחודית שלו על העולם וטומסון מקטלג את היומיום בסגנון סנפ-שוט. דאנסטן (שצילם את השפה שסועה ואת הבחורה עם הזנב), חוקר בינתיים את השאלה "מהו יופי?" באמצעות סרט צילום המותקן בתוך אנדוסקופ, בשיתוף פעולה עם הסטייליסטית גרייס לאם.

השאלה "מהו יופי?" תמשיך בוודאי להעסיק את האמנות הפלסטית עד קץ כל הדורות וההשפעה של החקירה הזו תקבל ביטוי מיידי בעולם האופנה.