הישראלי המרושל – קווים לדמותו

חרף מאמציו העדכניים להתאים את עצמו לרוח האופנה, הגבר הישראלי מתאפיין תמיד באלמנט אופנתי אחד – רישול. גם אם הפריטים עצמם מושקעים, משהו בהופעה נראה לא מוקפד דיו. אולי זו נקמנות על ימי הצבא, שם נאלץ להקפיד עד דק על פרטי הופעתו, ואולי סתם חוסר עניין אופנתי. הישראלי המרושל - קווים לדמותו.

הגבר הישראלי אמנם יודע כבר לזהות פריט יפה, אך כשהוא נאלץ לשלב בין הפריטים ולהתקין הופעה שלמה, התוצאה הזויה. וכך קורה שאנו נתקלים בבחור שלובש חגורות עור חומות וכבדות עם בגדי קז'ואל, מכנסיים מחוייטים עם טי-שירט שינה, או חולצת גולף עם מכנסיים קצרים.

בהתאם לרשלנות הגברית, מעבר לחולצה ומכנסיים לא צריך להשקיע באביזרים. תיק תואם? ארנק אופנתי? אל תבלבלו להם את המוח, מבחינתם שקית של 'היפר-נטו' יעילה לנשיאת הציוד בדיוק כמו התיק החדש של לואי ויטון.

בזמן שעלמות החן העבריות מצטיידות שוב ושוב בחזיות תחרה, תחתוני מלמלה ושאר פריטים סקסיים ללילה סוער, בשביל הגבר הישראלי גם הטי-שירט הבלויה מסיום הקורס בתותחנים והבוקסר עם החור מתחת לביצים הם אופציה ראויה לעת ערב. מה שלא רואים, כנראה, לא קיים.

רצתה הגנטיקה והגברים הישראלים נותרים שעירים לעד בכל מקום בגופם, זולת הקרקפת. היחס לשיער הוא אדיש במקרה הטוב ומיואש במקרה הרע. שיער מקורזל ויבש, הנחפף אחת לשבוע הוא מחזה של קבע, שלא לדבר על שאריות החמצון בקצוות מקיץ 96'. גם הקירחים לא זוכים אצלנו לחסד, וזה הזמן להזכיר להם ששיער הצומח בקצוות הראש לא נקרא קרחת ושאסף הראל מעולם לא היה סמל מין.

כל מי שאמא שלו עשתה בשכל והפסיקה להלביש אותו בזמן (זאת אומרת, לפני כיתה ו'), יודע שהשלב החשוב הוא המדידה. אם החולצה לא יושבת טוב על הגוף, זה לא משנה כמה היא יפה. הגבר הישראלי פשוט קונה בלי אבחנה. החולצה נצמדת לאזורים הלא מחמיאים? מבליטה את הכרס? גדולה מדי? מה זה משנה, העיקר שהצבע שלה יפה! אז זהו, שזה משנה.

שילובי צבעים הם עניין שמשתנה מעונה לעונה, ולפעמים נפוצות כמה אפשרויות מרכזיות בעונה אחת. בשנה שעברה בלטו למשל גווני החום, הבז' והשחור השונים שהשלימו זה את זה, השנה הדגש הוא בעיקר על גוון אחד, למשל – חום בהיר וחום קצת פחות בהיר (אבל לא חום כהה). אצל הגברים הישראלים שילוב הצבעים הופך להיות עניין אקראי – אדום עם ירוק ? שיהיה, שחור עם כחול? בוודאי. והנורא מכל, היא העובדה שזה פשוט נראה להם בסדר.

בעוד הליכה ממוצעת ברחוב מתקילה אותך בלפחות בחורה אחת שחורגת מהקונצנזוס האופנתי ולובשת משהו חדש, מוזר, או לפחות שאי אפשר למצוא בקניונים, הרי שכמעט לא ניתן לראות בחורים שלובש משהו חדשני, ומעז. קסטרו ורנואר, עם שמרנותם השלווה היא בשבילם עולם ומלואו. חדשנות ואוונגארד - היא עניין לנשים בלבד.

לרוב, בחורים ישראלים מחזיקים רק בזוג נעליים אחד, והוא משמש אותם גם לספורט, גם לעבודה וגם לאירועים. בעקבות השימוש הרב הנעליים מתבלות במהירות, מאבדות את הברק ונראות תלושות ולא מתאימות בכל מקום – אם היא נעל ספורט, אז לא מתאימה לערב, ואם זו נעל ערב – אז היא כבר בלויה. הצטיידות במספר זוגות נעלים היא הכרח (שלא לדבר על הגרביים הלא-מתאימות, שתמיד מבצבצות מעליהן, אבל זה כבר עניין לפרק אחר.

אלוהים יודע מאיפה הגיעה האופנה הזאת לארץ, כי פה זה לא אוסטרליה ובטח לא מיאמי, אבל שרשראות הגלשנים המגוחכות, אל-לה הראל מויאל, שנמכרות בסניפי הפנינג או בחמישה שקלים בטיילת באילת, הפכו למצרך של קבע בשביל הגבר הישראלי. לכך יש להוסיף שני מפגעים: הצמיד של ארמסטרונג שמבטל כל זיק של מקוריות, ואלה ששכחו להוריד מהאוזן את העגיל חישוק, שעשו מתישהו באמצע בכיתה ד'.