קום-איל-פו ממשיכים במסורת הקטלוגים יוצאי הדופן, אבל הפעם הם איבדו את זה. קטלוג הקיץ הוא הכל מלבד קטלוג אופנה, ונראה כמו מזכר הצהרתי המחולק בהפגנות לשחרור האשה. מה שנחשב בעיני רבים כקטלוג המוצלח ביותר שיצא בישראל בשנה האחרונה, הוא למעשה חוברת צדקנית שלא מוצג בה אפילו בגד אחד. כותרתו של הקטלוג הוא "עבודות שקופות עבודות עליהן לא מקבלים שכר, עבודות שקופות הן אלה שאף אחד לא מחשיב כעבודה, אולי בגלל שאף אחד לא שם לב שמושקעת בהן עבודה". הכוונה היא למאות עבודות המוטלות על עקרת הבית, המתבצעות ללא שכר כספי.
בקטלוג 24 עמודים שאויירו על ידי אורית ברגמן, בהם מופיעות נשים מצויירות המזוהות בשם בדוי, כשהן עסוקות באחת מעבודות הבית, בצירוף רשימה של כ-600 מטלות ביתיות המחולקות ל-6 מדורים: ניהול ואחזקת מערכות מגורים, שירותי מזכירות והפקה, שירותי גידול ושליחה, שירותי ייעוץ והעצמה, שירותי תדמית ועיצוב בת זוג ומקום ל'רשימה שלי' בו תוכל עקרת הבית לעסוק בהלקאה עצמית. הבגדים אותם לובשות הנשים העמלות בקטלוג, הם בעיצובן של מאיה ארזי-נחום ואירה גולדמן.
בקומוניקט המייגע המצורף לקטלוג, שכתבה רוני הלפרין, המוגדרת על ידי האמהות המיתולוגיות של קום-איל-פו כ"שותפה לא שקופה לתהליך היצירה", מסביר הקטלוג את עצמו ויוצא בקריאה "בואו נפתח מילון בערך משפחה, מהי האטימולוגיה של המילה". ובכן, בואו לא הקטלוג מכניס בשער הצדקנות את וירג'ינייה וולף, המהפכה הפמיניסטית, המהפכה התעשייתית ומה לא. הוא כולל ניתוח מייגע של תהליך החיברות שעברו הנשים בילדותן, כולל ההשפעה ההרסנית של סיפורי שלגיה, סינדרלה והנסיך על ילדות רכות בשנים.
מעבר לריחוק שנוצר מהנושא האופנתי, יוצרת הלפרין הכללה גסה, בעודה מנסה להסביר שעבודות הבית לא מתומחרות ומוערכות כראוי: "כאשר אנו עובדות מחוץ לבית אנחנו עובדות תמורת כסף. כאשר אנחנו עובדות בבית, אנחנו עובדות מתוך אהבה". וכך במחי יד היא מוחקת נשים רבות שיוצאות וחוזרות בכל בוקר מתוך אהבה, ומקימה עליה בכעס גברים רבים שדווקא מעריכים מאוד את נשותיהן שנשארות בבית, ואפילו כאלה שמתפקדים על תקן העקרת.
יאללה קניות יאללה
הקטלוג האופנתי מוביל אותי למחשבה שנחמד לדעת שבעוד האשה המסכנה קורסת תחת נטל הכביסה, מתקשה להתמודד עם עוללים צווחניים ועומלת במטבח כנמלה כדי להכין ארוחה לבעל שאינו יודע עבודה מהי, יוצא בן זוגה לחיים כדי שזו תוכל להגיע לחנות המפוארת של קום איל פו, להתרפק על כוס קפה בבית הקפה הצמוד ולצאת למסע רכש בחנות שבה כל פריט עולה בממוצע 600 ¤ - בדיוק גישת ה'בעל המפרנס' אותה מבקשות בנות קום איל פו לשרש.
האם פמיניזם הוא פאסה או לא, האם יש מקום לקיומה של השאיפה לזהות בין שני המינים, כאשר אלו שונים במהותם, הן שאלות שאפשר להתווכח עליהן. האם האג'נדה הנשית של קום איל פו מציגה אופנה: לא, ועל זה אי אפשר להתווכח. קשה להבין מהקטלוג מה המצע האופנתי לקיץ הזה. ובניגוד לצילומים המרעננים על רקע גדר ההפרדה או לסבתא על הקטנוע, שהצליחו לשלב בהצלחה יתרה קידום אג'נדה חברתית דרך אופנה, פה הקשר נראה תלוש, מצוץ ומלאכותי.
המזכר מסתיים במילים: "עכשיו נוכל בקלות רבה יותר לדרוש לבסס את חוזה השותפות הזוגי על חלוקה שויונית וצודקת. בואו נראה את המדינה מסרבת לדרישתם של גברים להכיר בהוצאות המטפל/ת..." ואני מוסיפה: הגברים דורשים, ואנחנו רוצות לצאת לחופשי על ידי מטפלת ולהיפטר מעבודה אותה אנו עושות "באהבה". יאללה, קניות, יאללה.