אחד הריבים הכי גדולים עם כל בנות הזוג שהיו לי, וכנראה גם יהיו לי, יהיה בנושא משחקי מחשב. כנראה שזרה לא תבין זאת, אבל פלייסטיישן, אקס-בוקס, גיים-קיוב ומשחקי PC, הם לא רק מכשירים. בעבורנו הגברים הם פתח אסקפיסטי למציאות אחרת, לא בהכרח מציאות רצויה - אבל אחרת. אני לא חושב שיש מישהו שרוצה להיות שרברב איטלקי שמנמן וקופצני שדורך על צבים ואוכל פטריות כמו מריו ולואיג'י (לגבי הפטריות בטח יש כמה קוראים שלא יסכימו), אבל המחשב נותן לנו את האפשרות לשלוט בחיים של דמויות אחרות ולעשות דברים שתמיד רצינו, אבל לעולם לא נצליח לעשות במציאות - להיות אינסטלטור שמן ומשופם.
החברה שלי עדיין לא מבינה איך אפשר לבהות במסך המחשב במשך 5 שעות בשיא הריכוז, רק בשביל להרוג כמה נאצים וירטואליים. היא מגיעה לרמות מרמור כל כך מתקדמות שהיא מוכנה אפילו להחליף את צרחות הגרמנית של הנאצים המחוסלים בצעקות בגרמנית של בלונדיניות משתגלות באסמים באווארים, העיקר שהיא תקבל קצת צומי. היא גם לא מבינה שהמשחק בג'ויסטיק של הפלייסטישן הוא לפעמים יותר מרגיע וכיפי מהמשחק בג'ויסטיק האינטגראלי שאלוהים נתן לנו. היא לא מצליחה לעכל מדוע זה כיף לי יותר להטביע עם קובי בריאנט על הראש של שאקיל במיאמי, ולא ללכת איתה לסרט החדש של ג'וד לאו. היא לא מבינה למה אני מתעקש להשקיט ולהאפיל את כל הבית כשאני שוכב וממתין כשבידי רובה עם כוונת טלסקופית בעמדת שמירה בנורמנדי, רק מחכה שאיזה וורמכטאי צעיר יוציא את הקסדה החומה שלו מהבונקר בשביל להשחיל לו כדור לצוואר - והיא כנראה לעולם לא תבין.
אבל העובדה שהיא לא מבינה לא מפריעה לה ליילל, להתקומם ולעשות לי פרצופים מעצבנים שגורמים לי לרצות לקנות רובה חנקן, להקפיא אותה לכמה שעות ולהמשיך לכבוש טריטוריות רומאיות בשקט. אחרי זה מתפלאים למה משחקי מחשב מעודדים אלימות - תעזבו אותנו בשקט לא תהיה אלימות.
אני בויאטנם, אל תתקשרי
הדיכאון הכי גדול הוא שמשחקי מחשב טובים תמיד יוצאים בתקופות הכי מעצבנות ומעוררות ריבים בשנה, כמו לפני הניקיונות של פסח, בתקופות מבחנים באוניברסיטה או בדיוק כשסבתא שלה נזכרת למות. אז אני מתקין אותם על המחשב אבל מבלי שיש לי פנאי לשחק בהם, ופתאום אני מרגיש שהמחשב מדבר אלי, הוא רוצה אותי, הצורב נראה לי מתעוות קצת ואני ממש מרגיש שהמחשב מחייך אלי וקורא אלי לבוא ללחוץ על האייקון הקטן שעל שולחן העבודה ולהיכנס לעולם נפלא של זומבים ושכירי חרב.
יש משחקי מחשב בודדים שהם כל כך טובים, שברגע שאני מתחיל לשחק בהם אני מת להודיע לאישה שאני צריך לנסוע לוייטנאם לתקופה, ושנתראה מתישהו ברבעון הבא. אה, ושלא תתקשר. אבל אסור לנו, כי דברים צריכים להיעשות, ארונות צריכים להתרוקן, מבחנים צריכים להיפתר וקרובים צריכים להתנחם דיכאון טוטאלי, הייאוש מתחיל להיות לא נוח.
מפעם לפעם, קברניטי חברות משחקי המחשב משחררים לשוק איזה משחק חמוד ולא אלים שגורם לבנים להקיא ולהתבאס ולבנות לחיוכים של אושר- בדיוק כמו משחק מקדים. המשחק שמהווה את הדוגמא הטובה ביותר לתופעה הוא ה-SIMS על כל גרורותיו. ב-SIMS השחקן (או יותר נכון השחקנית, כי אני לא מכיר גבר אחד שמשחק בשיקוץ הטמא הזה) מנהל את החיים של הדמות שלו לאורך כל היום והלילה ועושה איתה מה שהוא רוצה, בדומה לאופן שבו נשים מסוימות שולטות על החיים של הגברים שאיתם הן חיות, רק שכאן יש סיכוי שהן יטעו. וגברים, תחשבו על זה, זה כל כך הגיוני! נשים רגילות לעשות את זה כל הזמן לסימס שאיתן הן גרות, רק כשכאן הן מקבלות על זה ניקוד ויש סיכוי שבסוף המשחק הן גם יהיו מרוצות ממה שהוא עושה.
כבר כמה שנים שצופים שהעתיד של משחקי המחשב טמון במשחקים שעליהם שולטים בעזרת פקודות קוליות. נשים הצליחו לפתח את הטכנולוגיה הזו בהצלחה לפני הרבה שנים והיום גברים רבים נשלטים בצורה די מלאה על ידי פקודות קוליות פשוטות שמאלצות אותם להוריד את הזבל, לעשות כלים ולתלות כביסה. עכשיו זה די מובן למה נשים לא מתחברות למשחקי מחשב - הן חיות במשחק כזה כל משך הזוגיות שלהן אז איך אפשר להאשים אותן שהן לא אוהבות לשחק? אז תעשו לנו טובה ולפחות כמה שעות בשבוע, תעזבו אותנו בשקט מול המחשב רק בשביל שהאייקון של השמחה שלנו יתמלא ותוכלו להרגיש שה-SIM הפרטי שלכם ישרוד עוד כמה שבועות בלי לאבד את השפיות.
יוסי טרבלוס מופיע יחד עם שחר חסון, אדם שרון, אמירם טובים וירון ברלד במופע "סטנד אפ אל תוך הלילה" בכל שישי ב-00:45 ב"צוותא" תל-אביב.