הדברים שלא תקראו ב"ווג"

בין כל מגאזיני האופנה השמרניים והמוכרים (כמו "ווג" או "אל"), אפשר למצוא גם כמה מגאזינים חתרניים, צעירים ונועזים. אחד מהם הוא המגזין i-D, והוא גם הוותיק והמכובד ביותר מבין מגאזיני האופנה הלא ממסדיים. למרות שאחריו קמו המוני מגאזיני אופנה אוונגרדיים ובועטים, גם מול התחרות הזו הוא עדיין מרתק ושווה קנייה כמעט בכל חודש.

i-D יוצא מזה 25 שנה ומוכיח כי מסורת יכולה ללכת יד ביד עם חדשנות. שתי קונספציות נשמרות בו כמעט מתחילתו (מגיליון מספר 5): בצילום השער תמיד תהיה דמות עם עין ימין עצומה, ולכל גיליון יש נושא. מדהים לראות כיצד הוא מצליח לחדש ולהפתיע במשך כל כך הרבה שנים ולייצר 255 גיליונות שכולם עומדים בשני כללי העל האלה.

נושאי הגיליון תמיד מעניינים, לדוגמה: גיליון אמבטיה, גיליון ביחד, גיליון סוריאליסטי, גיליון פחד, גיליון דרמטי, גיליון רנסאנס. התכנים שבתוכו, והאופן שבו הם מתייחסים לנושא הכללי שנבחר, מרתקים, ולעתים נדרשת מחשבה שנייה ושלישית כדי להבין את החיבור לנושא הגיליון. כך למשל, בגיליון שנושאו הוא "אקספרסיוניסם" ישנה הפקת אופנה אתנית, שהביטוי של האקספרסיוניזם בה הוא הססגוניות והצבעוניות המוגזמת של הבגדים. עבודות אמנות מוצגות לצד הפקות אופנה, המאתגרות את מי שמנסה להתעדכן באופנה מבלי לפגר. באופן כללי, המגאזין שם דגש רב יותר על ויזואליה וממעט בטקסטים.

הווריאציות השונות על עצימת עין ימין מעוררות השתאות, באחד הגיליונות הופיע על השער מעצב העל טום פורד יחד עם כלבו, כמובן שגם הכלב עצם עין ימין – חוק זה חוק.

העיצוב הגרפי הוא חדשני, וכמו כל דבר במגאזין הזה, הוא מקדים את זמנו. סקירת שערי המגזין משנות השמונים מגלה כי אם היו מודפסים היום, הם היו נחשבים עכשוויים. הדמויות שפיארו את השערים לאורך השנים (כל מי שנחשב) היו שם עוד לפני שנהיו מי שהם ונשחקו. מדונה, למשל, הופיעה על השער בשנת 1984 - וזה היה צילום השער הראשון שלה, בו היא נראית כמו ערסית צעירה.
לעורכי המגזין הבריטי שמופיע מאוגוסט 1980 יש ביצים, לעולם לא נראה בו שום דבר שחוק והם תמיד יהיו כמה צעדים לפני כולם. המגאזין מודפס גם בניו יורק ומופץ בטוקיו. לאחר סגירתו של המגזין "THE FACE" הוא נותר המגזין החשוב ביותר שנותן במה לתרבות השוליים באופנה.

ניתן להשיג בחנויות סטימצקי ובחנויות לממכר מגאזינים.