כבר כשהייתי ילדה הכל התחיל. זה לא הצחיק אותי כשהילדים בבית ספר קראו לי מקל של מטאטא. זה לא הצחיק אותי כשחברים בתיכון טענו שרק בזכות האבנים שאני מסתירה בנעליים אני לא מתעופפת אל-על עם כל משב קל של רוח. זה לא הצחיק אותי שבנוסף על הרזון, ניצני השדיים שלי סירבו להתפתח לציצי של ממש. עוד יותר לא הצחיק אותי, כשאחותי היתה קונה לי חזיות מרופדות ולא מתאימות למידתי, מתוך רחמים, ובכלל בכלל לא הצחיק אותי שאמא שלי ניסתה כמה פעמים לשכנע אותי לעבור הגדלת חזה.
עקשנית כמו שרק אני יכולה להיות, ואחרי שלא צחקתי כל כך הרבה, החלטתי להיות נאמנה לטבע הטבעי שלי עצמי - עור, עצמות וחזה שטוח. בתור מישהי שנושאת על גופה רק גידים, ורידים ועורקים, קשה היה להיכנס לנישה של "טעם טוב בביגוד". אני לא מבינה מאיפה נוצר כל המיתוס המטופש הזה שרזה זה יפה ולמה בכלל אנשים ברי דעת מאמינים לו. רוב הבגדים שנוצרים בעולם הזה פשוט לא מתאימים ולא מחמיאים לרזות השטוחות האלה. כל דבר נראה עלי כמו שק. ואם הוא צמוד, הרגליים מזכירות שני גפרורים משומשים. יצירות התפארת של עולם ההלבשה מאבדות את הדרן כשהן עוטפות גוף נטול קימורים. אנד דונט גט מי סטארטד אבאוט מחשופים. פשוט אין, אין מה לחשוף.
יחד עם זאת, המראה הרזה העניק לי נעורים נצחיים (גם אם באופן זמני). זה מאד מחמיא לשמוע את קריאות התדהמה כשאני חושפת את גילי האמיתי מלוות באיזה "את בכלל לא נראית בת עשרים ושבע". אני מודה שאני מתמוגגת מהנאה. לאחר עוד בילוי בברים האפלים של תל אביב, מאוחר בלילה, נהג מונית אחד ומיוחד שאל אותי אם יש לי בית ספר מחר. בשביל מחמאה שכזו אני מוכנה להתייצב גם לשעת אפס.
בחורים לא אוהבים רזות
בחורים בכלל לא יודעים מה לעשות עם רזות. הם אוהבים רזות. לא הם לא. הם אוהבים בחורות מלאות. לא הם לא. מעדיפים רזות. מי יודע כבר למה להאמין? מה שבטוח זה שהבחורים שבחרו בי, הם פדופילים בפוטנציה, אם לא פדופילים במשרה מלאה. אחד מהם קרא לי לוליטה, על שם הילדה שהומברט, פדופיל ספרותי ידוע משכמו ומעלה, מפתח אובססיה קשה אליה. בסוף, הם תמיד מחליפים אותי באיזו פספוסית תיכוניסטית, שעונה על דרישות הסטייה באופן מדויק יותר ממני.
היו גם כאלה שממש רצו לשנות אותי ואמרו, תאמיני לי בובה, בחורים אוהבים שיש במה לתפוס. בחורים כאלה, שמנסים להמיר את דתי הרזה, מעלים על בשרי כמה קילוגרמים אחרי שהם דוחפים לי בורגראנץ' ספרדי כפול ופאי שוקולד בכל הזדמנות. אבל אז, ברגע שיש להם במה לתפוס, הם דווקא משחררים אחיזה. מעדיפים לתפוס מרחק מהמפלצת השמנה לכיוון הרזה הבאה. המוטו שלהם: לפטם, להרוס ולנטוש.
למזלי, מימוש חרדת הנטישה שלי מפעיל במיידי מנגנוני דיכאון שמחזירים אותי לתת המשקל הרצוי. עכשיו, לא כל כך שלד, ולא בת שש עשרה, אבל עדיין רזה, אני מחפשת בחור נאה ואינטילגנטי, בעל נטייה מינורית לפדופיליה, שלא מפחד ממחויבות. ויותר חשוב מזה, חזייה קטנה שתתאים לי. תודה.