חשיפה מבוקרת

אין קנייה יותר אכזרית מקניית בגד ים. על גוף שזוף, בגד ים נראה במיטבו, ואילו קנייתו מתבצעת בתחילת העונה כשאנחנו לבנבנות ועטויות צלוליטיס חורפי. הבבואה שנשקפת אלינו מהמראה בחנות מציגה אותנו תמיד במצב גרוע משחשבנו, ושולחת אותנו לסשן של חשבון נפש בבית. צריך ליפול על יום עם מצב רוח מדהים, כשהמוח מלא אנדורפינים, כדי לבצע את פעולת ההדחקה הנדרשת בקניית בגד ים.

גם מי שהצליחה לצלוח את המבצע ולמצוא את פיסת הבד שהיא מוכנה להיראות בה, המאבק לא נגמר. הספורט הכי פופולארי בקרב נשים על חוף הים הוא המשיכה האינסטינקטיבית. כל אישה ובת מושכת את קצוות בגד הים שלה, בתדירות של שמונים משיכות בדקה, ומחזירה אותן למקומן הדמיוני מתוך איזה רפלקס קדום – שלא יראו לה. לא אוכל לבטל כאן אלפי שנים של אבולוציה, אבל זה ממש מגוחך.

כששואלים דוגמניות אם יסכימו להצטלם בעירום הן עונות מיד ובנחרצות "בשום אופן לא". לגבי דיגמון של הלבשה תחתונה הן לפעמים מוכנות להיות קצת יותר גמישות. משום מה בגדי ים אף פעם לא נכללים בשאלות האלה, כאילו מוסכם שבגד ים הוא לבוש צנוע ומכובד ולכל הדעות מי שמדגמנת אותו לא תיחשד בפריצות וקלות דעת – שלא כמו הלבשה תחתונה שזה כבר בתחום הסקס.

ההלבשה התחתונה המופיעה בפרסומות לרוב מכסה שטחי גוף רבים יותר מבגדי הים שהדוגמניות והציבור מוכן להיראות בו. וגם צילומי אופנה שיש בהם בגדים הם לעתים מלאים ביותר עור חשוף מהמקובל בחולות תל ברוך.

גם בחיים האזרחיים יש את הקווים הבלתי נראים האלה: על חוף הים את יכולה להסתובב בביקיני מצומצם אבל ללכת ככה לקיוסק לקנות ארטיק זה כבר לא מקובל. ללכת על הטיילת או רחוב אחד מחוף הים בבגד ים ואיזו חתיכת סמרטוט בד שנקרא פראו זה בסדר, אבל עוד רחוב אחד הלאה משם זה כמו ללכת עירומה באמצע הרחוב.

הנשים שמלכתחילה קנו בגד ים חושפני להחריד נראות כל כך פאתטיות כשהן עסוקות במלחמה האין סופית על עוד מילימטר מכוסה, ומסדרות שוב ושוב את שולי בגד הים שלהן. מלחמה אין סופית ניטשת בין האשה המכובדת לבין בגד הים שכל הזמן זז לה. עד כאן זה צנוע אבל מילימטר אחר הלאה והיא מרגישה שרואים לה – מה רואים לך עכשיו שלא ראו לך קודם? זהו מאבק אינסופי, שהולך ומחריף בכל עונה. ומדי שנה, מוגדרים קווי העירום מחדש וכל הנשים מתארגנות בהתאם. יש להניח, שבקיץ הבא, מראות כמו אלו שבתמונה יהיו עניין שבשגרה.