אי שם בסוף דצמבר קפוא לפני כשנה, בחנתי שוב את הכנות החזרה לישראל. בכל זאת, שבע שנים כמעט בצפון ארה"ב, לא נעים לשכוח שום פריט בעל ערך מאחור. את ההקרבה האמיתית עשיתי כשהחלטתי להפקיר מאחור תיק במשקל של 50 קילו כמעט, מאובזר בדיסקים וקלטות של פורנו משובח, וההחלטה הייתה לא עוד ויתורים כואבים ומרחיקי לכת.
שלושה דברים מרכזיים עמדו לנגד עיניי: קופסת קוהיבות קובניות נוצצת שקיבלתי במתנה בדרכים לא דרכים, מחשב הלאפטופ הישן מפוצץ הוירוסים ומלתחת בגדים מפוארת. ובכן, אותו ברנש שזמן לא רב לפני כן חשב שהוגו בוס וקנת' קול הן עוד דמויות מתוך אופרת סבון בשיתוף אמריקאי-ארגנטינאי ושג'וזף עבוד הוא דובר איגוד הפועלים הפלשתינאים בישראל, בוחן בקפידה כל פריט לבוש וכל מכפלת במכנס המהודר של ג'פרי בין שנקנה בעמל רב. שעות הייתי מבזבז בימי המבצעים האמריקאים, והסבלנות, כך נראה, משתלמת, אחרת לא ניתן להסביר את כמות הבגדים הזו ששורצת בארון וגורמת לי לנהל מאבק עז עם הריצ'רץ' של המזוודה הממאן להיסגר.
ההלם הגדול הכה בי בכל עוזו כשדחפתי פנימה את המגפיים השפיציות של בירקנסטוק. או מיי גוד! נהייתי הומו! לא כל כך ידעתי איך להתמודד עם המציאות החדשה הזו, האם מדובר במחמאה או לא. שהרי לפי כל הגדרות המילניום השלישי, המדד לגבר הבוחר בקפידה את בגדיו תוך בהייה ממושכת בקולקציה החדשה של דונה קארן נקרא "מטרוסקסואליות", והפירוש הלשוני היחיד שמצאתי לתחדיש הנ"ל הוא "מכשיר למדידת ההומואיות". זו כבר כמעט עובדה, הרי אפילו לקשור עניבה למדתי שם בנכר. אבל יודעים מה? אם זה כך סו בי איט. שמישהו יגיד לי לא לשפוך כסף על פרי אליס.
ממטרו להטרו
יותר מחמישה חודשים עברו מאז הנחיתה, כשבאחד מימות השבוע שעבר מצאתי עצמי מגיע לעבודה בנעלי ריבוק בלות, גרביים משוק הכרמל, מכנסי ברמודה זהים לאלה שעימם היו הולכים ההומלסים הניו יורקים חסרי השיניים הקדמיות ומדיפי ריח האלכוהול וחולצת טריקו כחולה חלקה. זה היה סיומו המהיר והעצוב של תהליך נובו-רישי שנמשך מספר שנים וגווע בתוך שבועות ספורים.
"ברומא התנהג כרומאי", אומר משפט ידוע. וביטוי אחר, הלקוח מעולמם רב הפנינים של אנשי הכדורגל בארצנו, גורס כי "טוב לחיות מכוער מאשר למות יפה". עם הז'קט הספורטיבי היפהפה של מילאנו אומו אין כל כך מה לעשות בחום המהביל של תל אביב באמצע יוני, ומכנסי המכפלת של הוגו בוס לא מתאימים למדרכה מלאת צואת הכלבים של רחוב ביאליק ברמת גן. אל התודעה כי השלל הרב, שרק לאחר תחבולות רבות הצלחתי לחמוק עימו מתשלום על משקל עודף בטיסה, חסר כל ערך במציאות הלבנטינית המיוזעת הגעתי ימים ספורים לאחר הנחיתה. דם איט, חשבתי ברוגז, כמו תמיד בחיים נטולי המשמעות שלי, שוב לקחתי את ההחלטה הלא נכונה. עכשיו אני יודע שהייתי צריך לקחת את המזוודה עם הפורנו.
אבל כדי שלא תגידו שקופחתם, לסיפור סוחט הדמעות הזה יש גם פאנץ' ליין מלווה בהפי אנדינג: שעות אחדות לאחר אותה התבזות בעבודה, הלכתי באותם הבגדים ממש, עם הכלבים לפארק הירקון. ובאותו פארק ממש ניסה איש שנטיותיו היו בגדר סימן שאלה בעיניי, להתחיל אתי. כך לפחות היה נדמה לי. אולי הפכתי ממטרו להטרו, חשבתי לעצמי בעליצות, אבל השיק הבוסטוני הפלצני שבי עדיין עובד. אז מה אם הוגו בוס חזר להיות השחקן המוביל ב"היפים והאמיצים" וג'וזף עבוד שוב מעמיס שקי חול באתרי בנייה?