כבר מזמן לא תפסו עלי תחת, פחות או יותר מאז הטירונות. עד יום שישי האחרון, כשיצאתי לסיבוב קניות בכיכר המדינה. אמנם אני אזרחית בעלת משכורת ממוצעת, שלובשת ג'ינס של לי-קופר ולא של דולצ'ה גבאנה ונעליים של גזית ולא של גוצ'י, אבל אני בהחלט לא הומלסית מסריחה שלובשת סמרטוטי יד שניה שהיא מצאה בפח אשפה. לכן, מקלחת ההשפלות לה זכיתי בכיכר היתה כה מבזה.
בסך הכל חיפשתי חולצה לבן-זוגי. אחרי שיטוטים שלא הניבו תוצאות ברחבי העיר, הגעתי לכיכר. החנות הראשונה אליה נכנסנו (מקולחים ולבושים בצורה מסודרת!), היתה ל ורסצ'ה, שם קיבלו את פנינו האחיות המרושעות של סינדרלה. האמת, "קידמו את פנינו" זו לא הגדרה מדוייקת, הדבר היה קרוב יותר ל"שלום" חמוץ מלווה בהתעסקות יזומה בסידור מחדש של החולצות (המסודרות ממילא) על המדפים, וארגון הקטלוגים על הדלפק.
מחלנו על כבודנו והתחלנו למדוד חולצות. היתה אחת ממש חמודה בצבע תכלת, אבל המידה לא התאימה. כשביקשנו להוריד מהמדף חולצה במידה אחרת זינקה עלינו המוכרת בצעקות: "לא לפתוח! לא לפתוח!". "אבל זה קטן עלי" מחה הבנזוג. "שום דבר! תמדוד חולצה פתוחה באדום. זו אותה גזרה".
ניסיון לשלוף מהמדף חולצה אחרת בצבע תכלת עורר נהמת ברדלס מצד המוכרת: "מה יש לך למדוד? זה אותו צבע" ואנחנו, תמימים שכמונו, חשבנו שאם אתה כבר מוציא 400 שקל על חולצה, אולי כדאי למדוד אותה קודם לכן. אולי כעונש על כך שהתעקשנו בכל זאת למדוד את החולצה, המוכרת בקושי הסכימה לפתוח את האור בתא ההלבשה.
באותו רגע קרו שני דברים עוכרי שלווה: אל החנות נכנס בחור נוסף, והטלפון צלצל. מרשעת א' ענתה לטלפון בשאגות: "יש לי עומס של קליינטים בחנות! העניינים יוצאים משליטה!" זה כבר היה ממש מוגזם והחלטנו לסגור עניינים, לקנות את אחת החולצות ולהימלט מהחנות. כשניגשנו לדלפק לשלם, הרימה מרשעת ב' גבות משולשות ודקיקות ושאלה: "מה? אתם קונים רק חולצה אחת?!". האמת? היא צודקת. זה ממש לא בסדר לקחת רק אחת אחרי שהמוכרת טרחה להסיר ממנה את צווארון הפלסטיק הקטן ולפתוח את הכפתורים.
וזה אפילו לא ורסצ'ה האמיתי!
כשהנסיבות מוצדקות, אני מוכנה שיתנשאו מעלי. אם למשל, היתה נכנסת לחנות ריץ' ביץ', שה-BMW סדרה 6 שלה חונה בדאבל-פרקינג בחוץ, שולפת כרטיס פלטיניום, מגהצת 10,000 שקל ונותנת לי מבט צרעה מזלזל, הייתי מקבלת אותו בהבנה. אולי אפילו הייתי יוצאת מהחנות בריצה כדי להספיק לנקות לה את השמשה של המכונית לפני שהיא נוסעת. אבל כשהמוכרות הדלפוניות בחנות, שמרוויחות פחות ממני ולא גמרו אוניברסיטה (אחרת הן לא היו מוכרות בחנות) עושות לי פרצופי "מי את בכלל?" זה כבר מוגזם.
יתירה מכך, אף אחת מהמוכרות לא יודעת מה מצב חשבון הבנק שלי. אולי יש לי אבא עשיר? אולי אני רק אוהבת להתלבש כמו סטודנטית אבל בעצם יש לי מילונים בבנק? ואולי אני פשוט בן אדם שמוכן להוציא 400 שקל על חולצה אבל רוצה שיתייחסו אליו במעט כבוד?
המחבת שהלם בפרצופנו במכת נוק-אוט סופית היה הגילוי שבכלל לא מדובר בחנות של ורסצ'ה האיטלקי (מבית דונטלה ורסצ'ה), אלא במותג ישראלי שקורא לעצמו "ורסצ'ה" ונמצא כבר שנים בסכסוכים משפטיים עם בית האופנה איטלקי, על גניבת השם. לקבל יחס מחפיר מדונטלה ורסצ'ה זה עניין לגיטימי. אם היא היתה אומרת לי שתכלת ואדום זה אותו דבר, הייתי מהנהנת בהכנעה וקונה את שתי החולצות, גם במחיר מופקע. אבל כשהחיקוי הישראלי של ורסצ'ה תופס עלי תחת, אני כבר מעדיפה לחזור לשלושה שבועות לג'וליס, לטירונות.