יורדים אל העם

39 הבוגרים של מגמת עיצוב האופנה בשנקר הציגו אתמול (רביעי) את פרוייקט הסיום שלהם. את התהליך הם התחילו תוך התייחסות לאופנת רחוב כנקודת מוצא. מטבע הדברים כאשר מדובר בקבוצה כה גדולה, פער הרמות בין הסטודנטים ניכר לעין. יחד עם זאת ראוי לציין, כי מרבית הסטודנטים גילו הבנה מעמיקה של משמעות המונח "קולקציה" ועבודות רבות נראו אקלקטיות, וטיפלו במונח בצורה חדישה ומעניינת. הסטודנטים שנשארו עם ההשראה הראשונית ולא פיתחו אותה הלאה יצרו קולקציות העוסקות באופנת רחוב בגרסה המיושנת והלעוסה מזה שנים רבות. מקצת הסטודנטים ידעו לצעוד קדימה עם ההשראה ולהוסיף נופח אישי וחדשני משלהם, ובשילוב נכון של חומרים, פיתוחי בדים וגזרות וחקירת הנושא עד תומו, נוצרו קולקציות מסוגננות ואינטליגנטיות, שהטובות ביותר שביניהן היו מרהיבות ובעלות מעוף רב.

בראש ובראשונה בלטה ברמתה הגבוהה עבודתה המרתקת של דניאל מעוז, שיצרה קולקציה לבנה בשם "מחשבות על אבולוציה". הדוגמנים הציגו בדים לבנים מחוברים שיצרו קבוצה המתפקדת כיחידה אחת בלתי נפרדת. ואולם, ברגע אחר נותקו הבדים והדוגמנים שבו להיות יחידות קטנות ופרטניות. דניאל בחרה בדרך רעננה ומיוחדת לטפל בצורה קונספטואלית באפשרות העתידנית של האדם ליצור הרמוניה עם האחר, ועל ידי כך להתפתח ולהפוך טוב יותר. הבחירה בצבע לבן נועדה להעביר את מחשבותיה של דניאל בצורה מתומצתת ונקייה, לצד העובדה שהצבע הלבן המקיים דואליות בהיותו נקי מחד ומכיל בתוכו את מכלול קשת הצבעים מאידך.

קולקציה בולטת נוספת בשם "שאריות המחר" עוצבה על ידי אלי קורמן. הקולקציה עוסקת באסונות עתידניים פוטנציאליים אשר רובם תולדה של העולם האורבני ותוצריו ההרסניים, במקביל לאסונות טבע שאינם ניתנים לשליטה. שילוב החומרים המעניין של הקולקציה, כדוגמת עליונית סרוגה משולבת בחוטי מתכת פנימיים עם גופייית מתכת מתחת או הדפסות של אייקונים המזוהים עם תעשיות כימיות וגרעיניות, יצרו תחושת הרס ועצבות שנלוות לעולם האורבני בו אנו חיים.

"בובות מתות", קולקציה בעיצובו של ליאור טביב אף היא משכה את תשומת ליבם של המבקרים. את השראתו לקולקציה שאב ליאור מתיק העשוי מבובה ישנה אשר ייצר לפרוייקט מוקדם יותר של תיקים. עוד בילדותו פחד ליאור מבובות, בשל המראה המושלם והפלסטי לכאורה שלהן. בקולקציה ניתן לראות שילוב של שלם, עם קרעים והשחתה של הבד, אשר במקרים מסוימים נראה ככתמי דם. פיתוחי בדים מעניינים ומתוחכמים בשילוב הדפסות של בובות בצורות שונות שיוו לקולקציה תחושת ניגודיות הנעה בין משיכה לרתיעה.

ליהי הוד יצרה קולקציה מעניינת בשם "רגעים". דרך הפרוייקט מנסה ליהי לחיות מחדש את חייה ולחוות את חוויות הילדות והנעורים. כל דגם מציין סיפור או חוויה מן העבר של היוצרת. בין פריטי הקולקציה בלטו פריטים יפים ומתוחכמים כדוגמת חולצת תחרה דקיקה הנראית כדף נייר, כותונת כותנה ורדרדה פרחונית בגזרה ילדותית משהו אך עדיין סקסית, ומעיל בד דקיק ומקומט בגזרה נשפכת.

ראויה לציון גם עבודתה שובת העין של עלמה פרץ בשם "שישה שיק". המיוחד בקולקציה הזו הוא הסיפור מאחורי ההשראה. עלמה בחרה לייצר קולקציה בהשראת סבתה שיפרה ציפרין, שחקנית לשעבר בתיאטרון האוהל. שיפרה היא אישה שמחה וססגונית אשר גם בתקופות מחסור ועוני ידעה ליצור בגדים יש מאין ולהיראות מעודכנת ואלגנטית. ברוח זו ועם המון אהבה הניכרת בעבודתה, יצרה עלמה פריטים רומנטיים וסקסיים, בשכבות צבעוניות של ורוד, אפור וטורקיז. יש לציין במיוחד את המעיל הוורוד עם הבטנה המנוקדת אשר מתחתיו בגד גוף אפור וסקסי במיוחד.

ניכר כי בשנקר התעוררו, התעדכנו ובעיקר החליטו "לרדת אל העם". במקום ליצור תצוגה סטרילית ומסורתית בה תצעדנה דוגמניות על מסלול הליכה מרוחק מהצופים, שלא יזכו לראות מקרוב את הבגדים והפרטים העדינים, הוחלט לקרב את היצירות והיוצרים אל הקהל. התצוגה נערכה בחלל נטוש שהיה פעם תיאטרון אלהמברה ביפו, והקולקציות הוקרנו על מסך גדול באולם מצומצם ומלא בכיסאות פלסטיק, כאשר דוגמן אחד בלבד יצא והציג דגם נבחר של הסטודנט.

הרעיון להקרין על מסך את הקולקציות ולהשתמש בטכניקת הדו-מימד ככלי להצגה הוא חדשני עבור שנקר ומסמל פריצת דרך. יחד עם זאת, כדי לאפשר בכל זאת אינטראקציה הצופה ליצירה, בתום ההקרנה הוזמנו המבקרים לשוטט בחללים הנוספים הקיימים במקום, ולמצוא בהם של כלל הסטודנטים. בדרך זו התאפשרה הגישה הבלתי אמצעית של המבקר אל הבגדים והיוצרים. החוויה הנלווית לנגיעה בבדים, הצצה בספרי הקולקציות ובהשראות, ושיחות חטופות עם הסטודנטים אפשרו מתו ביקורת מדוייקת יותר על העבודות.