בלי בושה

לאחר מאבק משפטי ארוך שנמשך זה כמה שנים, קבע השבוע בית המשפט המחוזי בתל אביב כי יש ממש בטענה שרשת חנויות הביגוד "ורסצ'ה" (ורסצ'ה ישראל), ובייחוד הסניף שנפתח לאחרונה בכיכר המדינה, עלולה להטעות את קהל הלקוחות, שאינו מודע לכך שלוורסצ'ה הישראלית אין כל קשר למותג הבינלאומי ורסצ'ה, הקרוי על שמו של מעצב העל האיטלקי ג'יאני ורסצ'ה.

בעקבות זאת, החליט בית המשפט להיענות לבקשת בית האופנה ורסצ'ה האיטלקי, והתיר צו מניעה זמני להמשך פעילות החנות ורסאצ'ה הישראלית בכיכר המדינה. הצו, חסר תקדים מסוגו, ניתן השבוע תוך נימוקו של השופט זפט כי "חרף הפגיעה בחופש העיסוק, נסיבות המקרה מצדיקות מתן הצו הזמני המבוקש". במילים אחרות, המשמעות היא, שורסצ'ה ישראל ייאלצו להפסיק את החגיגה המיתוגית שנעשית על גבו של בית האופנה האיטלקי.

המקרה של ורסצ'ה ישראל מול ורסצ'ה המקורי הוא רק קצה הקרחון בענף עיצוב האופנה, שלא לומר בענף ההעתקות של עיצובי אופנה. מעצבים יעידו, כי אין דבר מרגיז ופוגע יותר, מטפיל אופנתי, שמתיישב על גבו של מותג אחר, ונהנה מהצלחתו של המותג המוכר, שהושגה בעמל רב, ובעיקר בזכות כשרונו של בעל המותג. הבעיה היא, שלא תמיד ברור היכן עובר הגבול בין העתקה לבין "השראה". אין זה סוד, שהמעצבים ברשתות אופנה ישראליות נשלחים מדי עונה לחו"ל, להתרשם מהקולקציות של מעצבי העל, שהם מכתיבי האופנה. מצויידים בטרנדים שהציגו מעצבי העל, הכוללים צבעים, גזרות ומגמות אופנה, הם תופרים קולקציות מקומיות, שמתאימות לצרכן הישראלי. כך גם נהוג ברשתות אופנה בינלאומיות כמו זארה ומנגו.

לא רק ורסצ'ה העולמית נאלצה להידרש לעניין ההעתקות. קולקציית החורף של קסטרו כוללת צעיפים וכובעים עם דוגמת בד שזהה לזו של בית האופנה הוותיק ברברי. יכול להיות שבקסטרו ביקשו אישור להשתמש בדוגמה, ויכול להיות שהם ערכו שינויים מינוריים בהדפס, כך שלא יהיה זהה ב-100%, ויכול להיות שהם ניצלו את העובדה שההדפס המוכר אינו סימן רשום שלברברי. כך או כך, ברור מעל לכל ספק שלא מחלקת עיצוב הטקסטיל של החברה, או מעצביה המוכשרים הם שהגו את הדפוס הפופולרי, אלא "השאילו" אותו מבית האופנה המצליח.

רשת פוקס נאלצה להריד מהמדפים ג'ינסים שהיו דומים מדי לג'ינסים של חברת דיזל. רשת הנעליים מרי הצליחה לגרום לרשת הנעליים המתחרה עמנואל להוריד מהמדפים דגמים שהיו דומים באופן מדויק כמעט לזוגות של מעצבים בינלאומיים שנמכרו אצלה. המעצבת אלה גונן זכתה בתביעה משפטית שהגישה נגד כמה חברות שמכרו דגמים שכביכול הועתקו מעיצובים שלה, והמעצבת פרידה נתקלה בדגמים שהיו זהים לבגדים שהיא עיצבה, ופנתה לחנויות שמכרו אותם, בבקשה שיסירו אותם מהמדפים. והרשימה עוד ארוכה.

"כדי להתמודד עם הבעיה אפשר לרשום זכויות יוצרים על דגמים אופנתיים, כולל בגדים, נעליים חגורות, ריחות ואפילו צבע", אומר עו"ד סער פלינר המתמחה בנושאי קניין רוחני במשרד זיסמן, אהרוני, גייר ושות'. לדבריו, הבעיה היא הסרבול שבעניין, היות שתהליך של רשימת זכויות יוצרים על בגד לוקח כשנה וחצי, כשבמהלך התקופה הזו העונות מתחלפות לפחות 6 פעמים, וטרנדים אופנתיים משתנים, כך שכשהרישום מסתיים, זה כבר לא כל כך רלוונטי.

לדבריו, מה שכן ניתן לעשות, הוא לדאוג שאייטם ספציפי על הבגד, שמזוהה עם החברה המייצרת, יהיה מוגן בזכויות יוצרים. הוא מביא כדוגמה את חברת דיזל, שרשמה את צורת הכיסים של הג'ינס, את ליוו'יס שרשמה את סימן ההיכר שמופיע על הכיסים (תפר בצורת האות M), ואז, כל ג'ינס שיוצא מן המפעל, מוגן אוטומטית מפני גניבה אופנתית.

בעניין קסטרו וצעיפי ברברי, אומר פלינר, שכדי להגן הדפס שיש על בד, צריך לרשום אותו ולהראות שמדובר בדוגמה שמעצב ייצר בעצמו. כמובן שהדבר רלוונטי לגבי דוגמאות מורכבות יותר, כמו פרחים, ולא לדברים בסיסיים כמו למשל משבצות בשחור ולבן.

יחד עם זאת, לרשום זכויות יוצרים על כל פריט ופריט זה תהליך יקר ואינסופי, בעיקר כשמדובר בחברות אופנה גדולות או בבתי אופנה שמייצרים אלפי דגמים בכל עונה. עד החקיקה בעניין תהיה נוחה יותר, נראה כי הפתרון הפשוט הוא פשוט להסתובב ברחובות, למצוא את הדגמים המועתקים ולאיים בתביעה משפטית. ולמרות זאת, גם בתחום האופנה יפעל תמיד עיקרון ה-80:20 – 20% של מעצבי על שתמיד יהיו מודל לחיקוי של 80% מחברות האופנה האחרות בשוק.