מסדרים את הבלגאן

הטקסט הבא מופנה למעצבים תעשייתיים, ממציאי פטנטים, אנשי מחקר ופיתוח ולאנושות בכלל. הגיע הזמן לייצר את הרהיט היחיד החסר בכל בית – מתקן שעליו זורקים בגדים. על רקע השגשוג המטורף בעיצוב תעשייתי, כשלכל מנורה, כיסא ושולחן יוצרו אין סוף ואריאציות בכל חומר שאפשר להעלות על הדעת, בולט חסרונו של הרהיט הזה.

בכל בית בעולם, למעט במאיון העליון, שם העוזרת לוקחת את הבגדים מייד לניקוי יבש, יש מערום של בגדים, שבדיוק נמצאים בדרך מארון הבגדים לסל הכביסה. הצורך בתחנת ביניים לבגדים שאנחנו לובשים יותר מפעם אחת ניכר בעובדה שהמערום הזה קיים אצל כולם. ערימת הבגדים, שמונחת בלי סדר או היגיון פנימי, היא הדבר שבו אנחנו הכי מתביישים, שהורס לנו את הסדר, והדבר הראשון שאנחנו מחביאים כשבאים אורחים שאנחנו רוצים להרשים. אבל כמה שלא נכחיש, אין מה לעשות, הצורך במקום לזרוק בו את הבגדים - קיים, ולכולם יש בבית ערימה חסרת חן שכזו.

חבר יקר שלי גילה שהשימוש האמיתי במתקני הכושר הביתיים, בין אם זה הליכון או מכשיר אחר, מיועדים בסופו של דבר לזריקת בגדים עליהם. רוב האנשים הופכים כיסא או כורסה למשכן לבגדים זרוקים, הברדקיסטים יותר עושים זאת ממש על הרצפה, וההפוכים לגמרי משתמשים בסלסלת הכביסה כמשכנם של הבגדים הנקיים שלעולם לא יקופלו ויגיעו לארון, לצד בגדים שמחכים לשימוש חוזר, ואפילו עם המלוכלכים ממש. הגרועים מכל, הם אלה שהארון שלהם הוא למעשה סלסלת הכביסה.

אבל לא בהרגלי הסדר והניקיון באתי לדון, אלא לזעוק את זעקתו של הרוב הדומם שאף אחד מאלפי המעצבים התעשייתיים, שמוחותיהם קודחים בעיצובים מחודשים לערסלים, לא נותן את דעתו לרהיט שבאמת חסר. אין לי ספק שמי שימציא את המתקן יזכה בפרסים חשובים בעולם העיצוב וגם בתהילת נצח.