גם לנינט יש כזה!

קשה להגדיר את תחושת המבוכה שאחזה בי למראה התמונות שבמסע הפרסום החדש של ה.שטרן "סלבריטאים 2005". אחת לכמה חודשים, מוציאה החברה מהדורה מיוחדת של תמונות בה נראות סלבריטאיות בינלאומיות שעונדות את תכשיטיה. נראה כי הקונספט הפרסומי שמאחורי הדברים הוא שיטת ה"גם לנינט יש כזה", שעובדת היטב בבוטיקים באלנבי.

בתמונות נראית טרי האצ'ר (עקרות בית נואשות) בחיוך מזויף להחריד, לוסי לו (המלאכיות של צ'רלי) שמקרוב היא פחות יפה, ועוד סלבריטאיות, שלמרבה האירוניה הקהל הישראלי לא מכיר. גרוע מן התמונות הוא הטקסט המצורף: ..."הביטוי 'השטיח האדום' בא לסמל יותר מסתם כניסה לאירוע מפואר. השטיח האדום הוא כעת מקום אגדי, חוויה תת הכרתית – מסלול התצוגה העולמי הזוהר ביותר, הדרך לכוכבות, פרוזדור לחלומות".

כל מי שלא נולד אתמול יודע שהחברות עצמן הן אלה שמשכנעות את הכוכבות ללבוש או לענוד את מוצריהן, אם באמצעות הענקת מתנות ואם באמצעות תשלום. ה. שטרן, ש"גאה להיות הבחירה של כל אותן נשים מסוגננות אלה" מפעילה בוודאי את השטיקים המוכרים, משאילה לכוכבות את הכשיטים או מעניקה להן אותם. ובכל מקרה, לא הכוכבות עצמן בוחרות את מלבושיהן, הרי בשביל מה יש סטייליסטים בעולם?

ספר שהפך לרב מכר בארצות הברית וטרם תורגם לעברית נקרא "על הבולשיט". מחבר הספר, פרופסור לפילוסופיה בשפ הארי ג. פרנקפורט, תוהה "מדוע השקרן נתפס כמעט כפושע ואילו הבולשיט דביק וחמים, ונשאר מחוץ לתחום הביקורת המוסרית הרצינית?". עולם הפרסום ותקשורת ההמונים מואשם בהפיכת התרבות המערבית למלאה בכל כך הרבה בולשיט עד ש"אין מספיק אמת בעולם". מחבר הספר אף טוען כי הבולשיט מסכן את יסודות הציביליזציה.

נכון שארצות הברית מלאה בבולשיט יותר מישראל, אבל שם יש גם יותר מודעות וביקורת ציבורית לעולם שמתנהל על ידי יח"צנים, יועצי תקשורת, לוביסטים ויצרני ספינים תקשורתיים. הקמפיין של ה. שטרן הוא דוגמה מצויינת לבולשיט כזה. האם אנחנו באמת מתרגשות מכך שקלי רולנד, מליסה ג'ורג, סנדרה הו, פורטיה די רוסי וסיינה מילר ענדו את תכשיטי החברה באירועים נוצצים אליהן הוזמנו כדי להיראות? מסופקתני. ויותר מכך, האם אנחנו מאמינות שכל אותן כוכבות רכשו במקרה את התכשיטים מהקולקציה החדשה בו-זמנית? גם כן קשה להאמין.