העשור שממוחזר יותר מכל בשנים האחרונות הוא הפיפטיז (שנות החמישים). נעמה בצלאל התחילה, וזה הקו שהיא דבקה בו בעקביות ובאיכותיות, ואז כולם העתיקו, זה מזו וזו מזה, את חצאיות הפעמון ואת הבדים עם הנקודות. המגיפה הגיעה גם לריהוט ועיצוב הפנים, עד שכבר אי אפשר לעבור יום בלי לשמוע את צמד המילים המאוסות - רטרו לפיפטיז.
בית האופנה של מרק ג'ייקובס מביא בהפוכה לרוח הזו בקמפיין שמלווה אותו כבר כמה עונות. ג'ייקובס גייס את האמנית-צלמת סינדי שרמן, שמפרסמת את בית האופנה בצילומים א-לה פיפטיז. אבל חדי העין שבינינו יבחינו ששנות החמישים שלה הן עלובות ובעצם לועגות לאותו עשור. שרמן היא אמנית פמיניסטית, שעוסקת הרבה בדימוי האשה שמשתקף בתרבות המערב. אשת שנות החמישים שלה, אולי לובשת את הבגדים הנכונים ובהקפדה, אך יש לה פרצוף יגע שמעיד ששנות החמישים לא היו כזה להיט עבורה.
העתיד בטריינינג
דקה לפני שהפציעה הגלולה היו הנשים שבויות במודל עקרת הבית המושלמת (שגם בצלאל מתייחסת אליו, בשימוש שהיא עושה בכלי מטבח בצמוד לקולקציות שלה). הבגדים שהיו אופנתיים באותו עשור ניסו להעביר, בוולאנים המצוייצים ובמראה הבובתי משהו, את האושר שחשה אשה בהיותה עקרת בית - מושלמת. כי הרי הבגדים הללו לא מתאימים לעשיית כביסה ביד וספונג'ה - אבל הציפייה היתה לא רק שהבית יבריק אלא שגם בעלת הבית תראה ללא רבב.
אולי בגלל זה בכל הפרסומות לאושר הדומסטי של אותה תקופה מצולמות הנשים שואבות אבק בעמידה - גם בגלל התלהבות משכלולי הטכנולוגיה, וגם כי זה הדבר היחיד שאפשר לעשות בבגדים האלה בלי להפגין את הגיחוך שבעטיית מלבושים מהודרים, נעלי עקב ואודם כדי לנקות את הבפנוכו של האסלה.
מעצבי האופנה של שנות החמישים, שניסו להפגין בעיקר את השגשוג שהגיע בעקבות מלחמת העולם, ודאי לא תיארו לעצמם בחלומותיהם הפרועים ביותר שבשנות האלפיים לא יילבשו בגדים מתכתיים כסופים ואנטנות אלא את אותם הבגדים שהם עיצבו, אז, לפני חמישים שנה.
אולי הנשים של אותה תקופה, בחלומותיהן הפרועים ביותר, הצליחו לחלום על העתיד בצורת טרנינג וטי שירט מהוהה, בלי שום איפור בכלל, אבל הן בטח לא העזו לחלום שבשנות האלפיים עבודות הבית לא יהיו מטלותיהן של הנשים. וזה באמת לא קרה.