עלעול ראשוני ב'ווג' הראשון עלי אדמות לגברים, של גברים ומגברים, הבהיר באופן כמעט מיידי שמדובר בגן עדן. זאת לאחר הצצה בעיניו המצועפות של ג'ורג' קלוני מצופה קשמיר, המתנוסס על השער, ובהייה ממושכת בחיוכיו השרמנטי של רלף לורן, א-לה חוליו אגלסיס, שמדגמן את בית האופנה שלו, בעמוד הכרומו שמגיע מיד אחרי קלוני. החגיגה נמשכת עם בן זוגה האגדי של קארי ברדשו, מיכאיל ברישניקוב, מדגמן לחברת שעונים וחבורת גברים מסוקסת מבית דולצ'ה&גבנה בז'קטי קטיפה שחורים באווירת קלאברים. וזה רק על קצה קצהו של המזלג.
המנה הראשונה של 'ווג' לגברים מעידה על תמהיל גברי מדויק. כל אחת תוכל למצוא בין הפקות האופנה, הפרסומות והכתבות בדיוק את הגבר שלה - ערסים מגולחי חזה, גברים מהוגנים נוסח הדשא של הבית הלבן, אפרו-אמריקאים קרחים, אמנים מזדקנים לבני שיער ואנשי עסקים מלוקקים. היעדרותן המורגשת של נשים במגזין, והעובדה כי הן משחקות בו תפקיד משני בלבד ומשמיעות קולות של עניבה, מעלה את השאלה הבלתי נמנעת למי בדיוק מיועד המגזין - האם הוא באמת מכוון לגבר האירופי שמתעקש להתעדכן בצעקה האחרונה של אפנת החורף, לאיש העסקים הניו יורקי שמתלבט מה לבקש מתנה לחג או מחפש עצות איך לארוז נכון לחופשה הבאה שלו, ואולי בכלל הוא מיועד לנשים שלצדם?
לנשים בלבד
נראה שריגוש שבהחזקת פצצת הטסטוסטרון הזו, יכולה להיגרם לנשים בלבד או לחברי קהילת הגייז. 'ווג' שהוא רק גברים, מזכיר את ההרגשה המתקבלת בנוכחות נשית באצטדיון כדורגל - הוא אמנם מלא בגברים ומיועד לגברים, אבל את הצמרמור שמגיע מלמטה, שמרגישה אשה בתוך אלפי אנרגיות גבריות שמקובצות בצפיפות כזו, שום בעל אשכים לא יכול להרגיש. היעדרותן של תמונות נשים מרוחות על מכוניות ספורט או ציצים שמנסים לשווק אנטרקוט, מבהירה סופית שהגיליון מיועד לנשים בלבד.
הגיליון מסתיים במונולוג של מספר נשים אולטימטיביות (שגם הצליחו להשתרבב לתמונות) שמספרות מה גורם להן לשים לב לגבר שנכנס לחדר. העמוד האחרון השאיר חשק של עוד, עם הרגשת פספוס אחת - חסר היה בו ייצוג של הגבר הראשון של האופנה, קרל לאגרפלד, שבמשקפי השמש החשוכים שלו, השיער האסוף הלבן ועניבת הפרפר המהודקת, גורם לי תמיד להרהורים על שלמות, יופי ויצירה נצחית. אולי בגיליון הבא.