אופנת טיטוס

בעשורים הראשונים של המאה אסור היה לצאת מהבית בלי משהו על הראש. מקצוע הכובענות לא נפל ביוקרתו מזה של החייטות. אחרי מלחמת העולם השנייה התחיל הראש הגלוי להיות האופציה היומיומית, כמו גם הפנים המגולחים, וכובעים נותרו בגדר אפשרות מגונדרת לאירועים חגיגיים, וכמו למשל מירוצי הסוסים באסקוט, שהיו (ועודם) תצוגת כובעים מפוארת, יותר מאשר כל דבר אחר.

מאז, נדחקו הכובעים לושליים, ובשנים האחרונות הם מנסים לפלס את דרכם בחזרה לתוך האג'נדה האופנתית. כך למשל כובעי הבוקרים של המועדונים בשנות התשעים, כובעי הצמר של חובבי המסיבות בחיק הטבע, וכובעי הברט של השנים האחרונות. בארץ, משום מה, נפוצים הכובעים פחות מאשר במדינות אירופה. החום המזרח תיכוני הוא לא סיבה טובה, כי דווקא מתוך ידיעת הסכנות שבשמש היה אפשר לצפות שהם יהיו פופולריים.

המעצבת האוסטרית אווה קים-היו מביאה בשורה מרעננת בתחום הכובעים , עד כדי כך שמייד מתעורר חשק להצטייד באחד. הכובעים שלה עשויים מלבד מוקשה ומיוצרים בשלוש גזרות, המשובבת ביותר שבהן היא הגרסה היותר סגורה, בה מסתלסל קימור לכיוון הסנטר. הגרסה הישרה יותר גם היא מוצלחת, והפחות מרגשת היא זו שדומה לכיפה גדולה, אולי משום שכיפות יש לנו די והותר בארצנו השמית. שתי הגרסאות האחרות לעומתה, לא נראו כאן מאז המרד הגדול ברומאים.

הכובעים של קים היו מעוררים מגוון של אסוציאציות. מלבד זה שמזכיר קסדה רומית מתקופות עתיקות, יש בהם גם משהו עתידני-חללי שמשתלב יפה עם אופנת שנות השישים הגיאומטרית והם גם מזכירים את השיער של בובות הפליימוביל.

קים-היו הציגה את כובעיה במגזינים ובתצוגות אופנה ואפשר לרכוש אותם בסטודיו שלה שבווינה, אוסטריה, בחנויות נוספות באוסטריה וגם בחנות אינטרנטית שכתובתה מופיעה באתר שלה. קפיצה קטנה לאירופה הקלאסית היא בהחלט מעשה נבון כשמדובר ברכישת כובע מרהיב שכזה.

הכובעים מגיעים בשלל צבעים, שכמו סנדלי הקרוק, נותנים אופי שונה ללובש ואפשרות להתאים אותם להופעות שונות, יש צהוב, ירוק כהה וירוק דשא, אפור, טורכיז ועוד, אבל הצבעים המנצחים הם אלו הקלאסיים כמו שחור ולבן. הכובע האדום מקבל דוז פואה.