כמו חוטיני בתחת של ברזילאית

קבוצת האנשים שנשלחה להשיג את המטרה (קטלוג קיץ בן 168 עמודים) וכוללת 7 דוגמנים מקומיים, 30 אנשי צוות, הפקה ועיתונאים, דומה מאוד למשפחה מגובשת, שגם סוחבת על גבה תיקים מהפקות עבר, כעסים מהבית ואהבות גדולות. אפשר לומר שבראש המשפחה עומד רון קדמי, הצלם שנראה כמו זמר רוק סקסי ומעושן. בהפקה הזאת הוא מצליח להפריך את התדמית שדבקה בצלמי אופנה, שנחשבים למוטרפים, נתונים לשגיונות, שגעונות ומצבי רוח. אחריו בהיררכיה המשפחתית בתור אפשר למצוא את הבעלים של פוקס ומפיקי הקטלוג, מפיקים מקומיים, ספרים, מאפרים ומלבישים. כל אחד נושא איתו אנרגיות משלו, בדרך כלל שמחות ונוחות כמו חוטיני בתחת של ברזילאית.

אבל לפני הכל, תרשו לי להסיר את הספק שבוודאי מקנן בלבכם ולהבהיר: כבר בשדה התעופה היה ברור שיעלי יפה יותר במציאות מאשר בדמיון ויודיק הורס יותר ממה שאתן מסוגלות לפנטז. הם באמת באמת יפים. ואם רציתי לשנוא אותם בגלל שהם לא סימפטיים, אפילו מזה לא יכולתי ליהנות: במהלך הטיסה הוציאו י' את י' בשמחה את גופותיהם החטובים ממחלקת העסקים כדי להסתחבק עם הצוות ויודיק אפילו פינה זמן כדי להציג את עצמו בפני ספרדיות מסוקרנות בספסל האחורי, ולהצטלם בחביבות עם כונפות ישראליות בזנב המטוס.

בהמשך הדרך התברר שאת שלוות נפשם של השניים קשה להפריע - הם לא התערערו גם כשהדרך שהייתה אמורה לארוך 24 שעות התארכה ל-72, וכללה נחיתות ביניים ברחבי ספרד, לינה במלון דרכים בקור של 0 מעלות אבל עם בגדי קופה-קאבנה ומזוודות שהלכו לאיבוד. אפילו המצב המעורער והבלתי צפוי הזה לא גרם לשניים להתמרמרות – " הכל חוויה" היה הדיווח של יהודה על המצב, בעוד יעל קוראת בנחת ספר על רצפת השדה. "כלום לא ישבור אותנו".

ואז ריו - פגישה לילית ראשונה עם העיר הבהירה מדוע היא הלוקיישן הנבחר. יש בה הכל: הרים, גורדי שחקים ובתים כפריים. היא מוקפת בצוקים, עם חוף ים לרגליה ונהר במרכזה. 7 מיליון איש גרים מתחת לפסל ישו המפורסם שמשקיף על העיר, הידוע בכינויו "הגיבן".

מספר אתרים בעיר נבחרו לצילום הקטלוג, בהם שכונות עוני, ג'ונגלים טרופיים וחוף הים כמובן. את היום הראשון בילו הצלם רון קדמי, יעל, יהודה ו-7 דוגמנים מקומיים במועדון סלסה מקומי.

אווירה מתוחה, צלם עצבני, דוגמנים עייפים – כל אלה לא נמצאו על הסט. לא נתקלנו בהתפרצויות זעם בלתי צפויות של קדמי על דוגמניות שדופות, או בנהלים של חדר ניתוח על הסט. במקום זה אפשר היה למצוא מיני-קרנבל ברזילאי: קפרינייה שנשפכת כמו מים, מוזיקה ברזילאית אותנטית והרבה אנשי צוות ודוגמנים שמפזזים על רחבת הסט. מועדון הסלסה נראה כמו עליית גג ישנה, מלאה בחפצים עתיקים, מחצלות, אופניים ישנים , מקררים מתפרקים, כובעי קש ורהיטי עץ מתקלפים.

בפוקס מסבירים שהם דוחים על הסף סטים מאולצים. הכיף שרואים בקטלוג זו המציאות, זה בדיוק מה שקורה בשטח. הצילומים מתקיימים בליווי להקת רחוב ברזילאית, בדיוק מסוג הלהקות שמנגנות במועדון בשעות הערב.

יום הצילומים הזה נפתח בארבע לפנות בוקר והסתיים בשש בערב. צולמו בו 50 דגמים לנשים ולגברים, ומתוך יום צילומים שלם כזה בן עשרות לחיצות ומבטים לעין העדשה, ייצאו בסך הכל כ-10 תמונות שיופיעו בסופו של דבר בקטלוג.

את פניו של יום הצילומים השני קיבל גשם זלעפות, במיטב המסורת הטרופית, שלא הסכים להיפסק אפילו לרגע אחד. קרנבל הרחוב שתוכנן לאותו יום נאלץ לעבור למקום יבש ומקורה, לא לפני שחברי ההפקה הספיקו להתנחם בחטיפת קרונית נוסעים מקומית למטרת צילומים, להגיע איתה לתחנה הסופית ולהתעמת שם עם פקח זועם וכלבים משוגעים שדרשו לראות אישורי צילום ומיד. ההתחמקות המרשימה ממנהל התחנה הובילה למבנה נטוש, עתיק ויפהפה, ששימש בעבר כבית ממכר לטקסטיל, בשכונה שהיא המקבילה לשוק הפשפשים היפואי. אם ביום הראשון נהנו שוכני הסט ממוזיקה ברזילאית בהופעה חיה, ביום השני הצטרפו אליה גם רקדניות חמושות בחוטיני, נוצות צבעוניות וישבנים מושלמים, שפיזזו על רצפת קרמיקה מעוטרת, על רקע קירות באווירת תחנת רכבת. האווירה הכניעה בסוף גם את יהודה שנענה להצעת החוטינים לריקוד סמבה סוער ואת יעל שהתהדרה בנוצות ולקחה חלק בקורס תיפוף קצר.