בוקר היום השלישי לצילומי קטלוג פוקס הביא אותנו לשכונה בה צולם הסרט "עיר האלוהים", שבמרכז עלילתו עומד תיאור חיי הפשע של הנוער בברזיל. אחרי השכמה בארבע וחצי בבוקר ונסיעה של שעה וחצי למקום, כבר היה ברור שהגשם שוב עומד לשבש את התוכניות. האוטובוסים פגשו בעיר (בקושי), בלי אלוהים (בטוח), ובאדמת חמרה בוצית וגשם שלא מרפה.
בהחלטה מאולתרת ובניסיון לתחמן את הממטרים הפזורים, הוחלט לוותר על הלוקיישן. המצלמות השאירו מאחוריהן שכונת בתים צמודי קרקע וקטני מימדים, נטולי מים זורמים, מדרכות או כבישים סלולים.
מזג האוויר החמקמק הביא את ההפקה לסף מרמור גבוה ולאובדן עצות רגעי. לא היה ברור היכן יימצא אתר הצילומים הבא, כי כמה קרנבלים כבר אפשר לצלם במקום סגור? אבל אז הגיע הפיפי של יעל, שהציל את המצב והבריח את הגשם - עצירה ספונטנית לשירותים בתחנת דלק של עיירה ברזילאית נידחת, גילתה את המיקום המושלם והאותנטי ביותר שאפשר היה לצפות לו.
האוטובוסים עצרו במרכז הברנז'ה של העיירה היא הכיכר המרכזית, כשה"בראסרי" המקומי, דוכן הקוקוסים הפך במיידי למבוקש ביותר בעיר. אחרי שמלאי הקוקוסים חוסל על ידי חברי ההפקה, הפך בעל הדוכן למוביל האופנתי של הכפר ואירח את הדוגמניות למספר תצלומים קבוצתיים.
בעל הקיוסק בכיכר סיפק לסט מוזיקה ברזילאית והילדים המקומיים ניצלו מיד את ההזדמנות למפגן קפוארה. השמועה שיעלי ויודיק בעיר עברה מפה לאוזן, והכיכר התמלאה בברזילאים שחומים, קטנים וגדולים, לבושים בבגדי בר מצווה וחמושים בסנדלי הוויאנס יוקרתיים, שניסו להסתנן לצילומים. בינתיים העננים התפזרו, האופטימיות חזרה לפנים וכמעט כל מה שזז הפך לאובייקט צילום.
סמים, נשק ועוני
השמש החזירה את התקווה והצוות לצילומים ב"עיר האלוהים", ואפילו היא נראתה אופטימית יותר בלי הגשם. הלוקיישן כלל מגרש כדורגל שכונתי נטול דשא ושער ברזל אחד. עשרות ילדים ומבוגרים סקרנים התגודדו ברחבת המגרש וסביב רכב אמריקאי ישן וזהוב משנות ה-30 עם גג נפתח, שהובא במיוחד למקום.
מבנה הכנסייה המקומית סיפק מוזיקת אווירה ובמגרש הכדורגל הסמוך דאגו להקפיץ את יעל בבהלה בכל פעם שמישהו תקע גול, ביריית נפצים אל השמיים. הילדים שהציפו את המקום הוכיחו שגם הם ילדי פסטיגל, כשעמדו בתור לבקש חתימות מיהודה ויעל, והמבוגרים הקפידו להעניק רקע ססגוני לצילומי הקטלוג.
היום הרביעי לצילומים נערך באחת ה'פבלות' של ריו. פבלה הוא כינוי לשכונת עוני, מסוכנת ומפחידה, שהחיים בה מנוהלים על ידי סוחרי סמים. הבוקר התחיל בתדרוך יוצא דופן שהורה לצוות להוריד לתכשיטים, לא לנשום בלי ליווי וללכת לשירותים רק בקבוצה מאורגנת ובהשתנה קבוצתית. האוויר התמלא במילים כמו דילרים, סמים, נשק ועוני.
למרבה האירוניה הפבלה שלנו היא גם אחד המקומות היותר מושכים בריו. היא חצובה כולה על סלע תלול ומורכבת מסמטאות ומדרגות שמחברות בין רחובות אבן בעלי פוטנציאל ציורי, ומגגות הבתים השטוחים - שנתונים בדרך כלל לשליטתם של ראשי כנופיות - נשקף המפרץ של ריו, הים, העיר והצוקים המקיפים אותה. הצילומים מתקיימים על גג אחד הבתים ואנשי ההפקה מקפצים מגג לגג כדי להגיע לסט.
ההתארגנות במקום לא פשוטה, בעיקר כשרון (קדמי) דורש שחלק מהדוגמניות יצטלמו בלבוש מינימליסטי. המקום בעל המוניטין המפוקפק והשמש שהכתה בחוזקה, החלו לתת אותותיהם והטורים על הסט החלו לעלות. רון לא מרוצה מהסטיילינג, הסטייליסטים לא מרוצים מהמפיקים וההיפך, ודוגמנית אחת הכריזה שהיא על סף פרישה עקב עומס במערכות.
כל מי שלא היה צריך להיות על הסט פונה לגג אחר, עד יעבור זעם והעיתונאים הורחקו מהמגרש כדי לאפשר לדוגמניות להתערטל בנוחיות. למרות הכל, הסתיים היום במוראל גבוה עם קרנבל רחוב ברזילאי - אין משהו שסמבה לא יכולה לשחרר.