ברוס הכל יכול

מעטים הם האנשים שיכולים להעיד על עצמם שסייעו בהוצאת ז'אנר צילומי שלם מהארון. ברוס וובר מהבולטים שבצלמים האמריקאים, יכול.
תחת המצלמה של וובר (60) עברו אינספור דוגמנים מעורטלים באצטלות אופנתיות שונות הוא צילם כבר בסוף שנות ה-70' קמפיינים לקלווין קליין והמשיך משם גם לאברקומבי ופיץ', ראלף לורן, לכתבות מערכתיות רבות במגזינים הגדולים ביותר בעולם. בנוסף ביים סרט על הגולדן רטריברים האהובים שלו, ופרסום ספרי צילום רבים.

הז'אנר המזוהה ביותר עם סגנונו של וובר הוא העירום הגברי, אותו הוא דחף ישירות בפרצופו של המיינסטרים השמרני. למרות שגם לפניו עסקו צלמים בהומו-ארוטיקה, וובר היה מי שדחף את הגוף הגברי במלוא תפארתו לפרצופו של המיינסטרים והציב אותו במרכזם של קמפיינים מרכזיים שעשה לכמה מהחברות הגדולות בעולם, כמעט בדרך אגב.

וובר מצא רבים מדוגמניו הרחק מתעשיית הדוגמנות; אמריקאים צעירים ויפים שחשפו את גופם בהנאה לתומם בשמש הפכו אצלו בן לילה לדוגמנים לכל דבר. הסטים שלו היו מלאי התרחשויות הורמונליות ומתודלקי מוזיקה ואמוציות בעידוד הצלם.

סגנון הצילום שלו העיד על יצירת קשר מיידי ואינטימי עם המצולמים. המצלמה שלו הוציאה מהם את המיטב והציצה בסיפוק אל ההתרחשויות שנוצרות סביבה באותו הרגע.

בחודש האחרון יצא לאור הספר "Blood, Sweat and Tears: Or How I Stopped Worrying and Learned to Love Fashion, שמציג מבט כוללני בצילומי האופנה שלו לצד סיפורים מתוך הסטים (ניתן להציץ לספר באמאזון). מי שציפה למצוא כאן רק צילומי גופות נוצצים בשמש עשוי להתאכזב; המבט של וובר מופנה כאן אל מעמקי עשייתו בעולם האופנה.

למעריציו של וובר כדאי להציץ גם באתר המושקע שלו. חווית השיטוט בו בנויה כמסע בין זיכרונותיו, מוצמדים כתמונות פולרואיד ללוח שעם אינטראקטיבי. כל תמונה פותחת אנימטיבית שער לאפיק אחר וטפח נוסף מפועלו רב השנים הכולל ספרים, פרויקטים מיוחדים, קולקציות שצילם, כתבות מערכתיות, קמפיינים ועוד. למתעניינים, כאן דווקא אפשר למצוא צעירים חתיכים חושפים גופות.

ממקום מושבנו כיום, אפשר אולי להתווכח על איכות העבודות. אפשר להביט בהן ולטעון לנטייה לקיטש או לחזרה עצמית, אך קשה להתווכח עם תרומתו העצומה של וובר לעולם הצילום בכלל ולעולם הארוטיקה המצולמת בפרט. הצילומים של הצלם האמריקאי הוותיק מדויקים תמיד, כמעט גיאומטריים, תוך שהם שומרים על רכות שמושכת את העין פנימה, אל תוך הצילום. וובר, בדרכו הכמעט הומוריסטית, מצליח להוכיח שלא תמיד חייבים ביגוד מלא כדי לדבר אופנה.