מסע בשמלה אדומה

האחת היא צלמת אופנה ידועה שהתמסרה בשנים אחרונות לאימהות, השני הוא אמן אמיץ שמנסה להתמודד עם אובססיות וקודים חברתיים והשלישית היא אמנית רב-תחומית שמכניסה אל הבד את יחסיה עם משפחתה. תמר קרוון, ישעיהו גבאי ודקלה גביש חוקרים את הבגד ביצירתם ואת יצירתם בבגד בתערוכה "קצהחוט" שמוצגת עכשיו באקדמיה לעיצוב ויצ"ו חיפה במסגרת פרוייקט אוצרות של הסטודנטים.

תמר קרוון (38), צלמת, במאית קליפים ומעצבת, מציגה בתערוכה שישה צילומים המבוססים על שמלה אחת, אדומה ומושכת, אותה קנתה בלונדון לפני 14 שנה. השמלה הולבשה על שש נשים שונות. חלק מהצילומים נעשו לפני מספר שנים וחלקם נעשו לקראת התערוכה, בהשתתפות הסטודנטיות האוצרות.

קרוון מספרת לענבל הרשטיג בקטלוג התערוכה כי השמלה האדומה מסמלת עבורה את הנשיות האולטימטיבית. "אני לובשת אותה עם נעלי עקב ואני מישהי אחרת. גם מהאחרות היא מוציאה משהו... קשר בין נשים הוא כל כך אינטואיטיבי, נקי ומיידי. בגלל זה אני כל כך אוהבת לצלם נשים. 99.9% מהנשים שאני פוגשת הן יפות בעיניי".

קרוון אמנם מביימת את מושאי הצילום שלה באופן מדוייק אך בזכות הדינמיקה המיוחדת שהיא יוצרת עם המצולמות כל צילום מתאפיין בקצוות אופי שונים ומנוגדים, בועטים וכריזמטיים. אותה שמלה אדומה תופסת חיים אחרים לגמרי בכל סט צילום.

הצילומים של קרוון פורסמו לראשונה בכפולת עמודים שבועית במקומון "זמן תל אביב". לאחר מכן עברה לעיתון העיר, למדור "הצעקה האחרונה" שהיה מורכב מעמוד צילום של קרוון שסוגנן על ידי אילנה ברקוביץ' ומטקסט של נילי לנדסמן שהיה תמצות של שיחה בין לנדסמן, קרוון וברקוביץ'. ב-2001 הן גם הוציאו את הספר "אחת מאתנו" שהתבסס על הטקסטים והצילומים של המדור.

זמן לא רב לאחר פרסום הספר צמצמה קרוון את היקף פעילותה בעקבות הולדת בנה, איתמר. בימים אלה היא עובדת גם על תערוכת יחיד וממשיכה לקפץ בין תחומי עיסוק שונים. היא עיצבה עטיפות תקליטים, צילמה פורטרטים של סופרים, עבדה כארטדירקטורית ותמיד נשארה חובבת אופנה מושבעת.

לישעיהו גבאי (48), אמן מושגי, יוצר ומרצה בשנקר, יש 5,000 פרטי לבוש בארון. במאמר "הבגד כמסע" שכתבה הדר סבו לקטלוג התערוכה, היא מספרת שמדי שבוע מרכיב גבאי ארבע חליפות ליום יום. בסופו של כל שבוע הוא רושם, "על דף פוליו לבן" את בגדי השבוע, כפי שעשה בעשר השנים האחרונות. הכמות הגדולה יוצרת מפעל חיים של תיעוד הלבוש הגברי-מערבי כפי שבונה ורואה אותו גבאי.

הפרויקט של גבאי מתבסס על הקשר בין הבגד להגדרת הזהות של הלובש אותו. סבו מספרת בקטלוג כי גבאי מתענג על הגנדרנות שהופכת אותו למוקד משיכה של העוברים ושבים במסלולו היומי, שזהו סוג של "תיקון" לילדותו בפולין. אמו, שהיתה פליטה ענייה, הלבישה אותו בחליפות שעשויות משאריות צבעוניות וכמעט מביכות של שאריות בדי התפירה שלה. דרך העיסוק בבגדיו וחזותו הוא מנסה להכיר את עצמו דרך הכסות החיצונית והבחירות החזותיות שלו.

דקלה גביש (48), אמנית רב תחומית, מציגה בתערוכה שלוש עבודות בהן היא מלבישה על עולם הטקסטיל זיכרונות ותכנים ביוגרפיים. העבודה הראשונה מורכבת משלוש במות נמוכות שעליהן יחידות גוף מוקטנות המזכירות בובות וודו נטולות ראש. הבובות שוכבות, מאלצות את הצופה להביט עליהן מלמעלה ונדמות כמעט חסרות אונים. הן חסרות ראש, מותשות, קטנות ובודדות.

בעבודה השנייה מחברת גביש בין מפיות נייר ורודות לבגדים תחתונים מפורקים ולתחבושות שמטופלות ברקמה ותפירה לא מהוקצעת. בעבודה השלישית זוג כריות אליהן מחוברים גרביים גבריים לבנים. זה סיפור של הניגוד המתמיד המרכיב את חיי הרגש שלנו - הפגיעות הנשית והחוזק.

לבגד יש מקום שנוי במחלוקת בתרבות המערבית. הוא מתקשר באופן אוטומטי לנשיות, להתעסקות בדברי הבל ולבריחה מהרוחניות ומהדברים שעשויים "באמת" להועיל לאדם. בתערוכה "
קצהחוט" יש התיחסות למשמעויות של הבגד כאל חלק בלתי נפרד מהגדרת האישיות, כמושא לצרכים, רצונות ויחסים. התערוכה הזו היא רצף ישיר לקו שהחל להתפתח בעולם האמנות הבינלאומי מאז שנות ה-70', אז החלו אמניות לחפש אופני ביטוי שלא יזהו אותן עם ההגמוניה הגברית. במהרה הן מצאו עצמן מתייחסות לעיסוק בתפירה ובקשר בין בגד, גוף ופולחן. העיסוקים האלה הפכו למייצגים שלהן בתוך עולם האמנות ואיפשרו להן להשמיע קול מחאה זועם וזועק כנגד האפליה והדיכוי. מאז ועד היום הפך עיסוק זה לכלי בלתי נפרד מארגז הכלים ההבעתי של האמנות.

נעילה: 11.5.06
האקדמיה לעיצוב ויצ"ו חיפה, הגנים 21, המושבה הגרמנית
התערוכה תהיה פתוחה בחוה"מ פסח לא כולל ערבי חג וחג.
שעות פתיחה: ראשון-חמישי 10:00 – 18:00,
שישי, שבת 10:00 – 14:00.