אבל ניסיתי לחסוך

באחת מחנויות הקניון ניגשת אלינו נערונת במכנסי בגד ים וגופייה. "סליחה, אבל יש לי תלושי קנייה והם לא תקפים בזארה", היא ניגשת אלינו בלהיטות בזמן ששתי חברותיה לועסות מסטיק מחוץ לחנות, "יש שם בגד ים שאני ממש רוצה. אם אתם קונים כאן משהו, איכפת לכם שאשלם לכם בתלושים ותתנו לי מזומן?"

באילת בני נוער כבר לא מבקשים רק איזה שקל בשביל האוטובוס. כאן לא מעבירים ביקור בלי שיטוט קדחתני ומסוחרר בקניון שמציע מכל טוב סניפי רשתות האופנה.

האפיל הפרחי של אילת לא מושך את כולם, וטיול בטיילת הצפופה בחודשים החמים של השנה לעת ערב, הוא חוויה שקשה להתנער ממנה כשצריך. אבל מה שאסור לשכוח, הוא שכמה שהים האדום יפה – ככה כיף ומשתלם לעשות שופינג בעיר הפטורה ממע"מ.

במקום לעבור בדיוטי פרי בדרך לחופשה יקרה בחו"ל, אנחנו מחנים את האופנוע ליד הקניון ביום שישי בצהרים. מראה עיניים זריז על הסובב אותנו מבהיר – איפה שלא תביט תראה חץ שמכוון אותך לקנות עוד ועוד.

על פניי חולפות בחורות הלומות חום במראה ה-שכחתי-את-בגד-הים-באוטובוס-ונתקעתי-עם-תחתונים, אני יוצאת לקניון עירנית ומחודדת. סוף סוף אבצע קניות מושכלות ואכלכל את צעדיי כצרכנית נבונה.

בשעות הראשונות שלנו אנחנו נותנים לקדחת הקניות הכוללת לסחוף גם אותנו. הסכנה מתעוררת כשאני מבינה שבכל חנות יש פריט זול שבטח ישלים לי את המלתחה. הארנק, מצדו, כבר מתחיל לחרוק מעודף פעילות.

בקניון מסתובבים הלוך ושוב אנשים במבטים מזוגגים. הם נעים בין החנויות, עולים ויורדים במדרגות הנעות, מתפרקדים על המזגן, קונים גלידה במק'דונלדס ובוהים בחלונות הראווה. זהו עולם של רשתות גדולות, של אנשים שלבושים דומה וחולקים תאוות קניות משותפת.

רוי ואני נלחצים לרגע, מבטיחים לעצמנו שלעולם לא נהיה כמותם. אבל רגע, רק ניכנס שנייה לחנות הזו למדוד את הנעליים שרוי רצה. תכף נצא מכאן. נלך לים. מבטיחים. גם שם יש סניף של אדידס, לא?