נהייתם משעממים

אנחנו חיים בעולם של סטריאוטיפים, כאשר לבן הוא לנצח לבן, שחור הוא תמיד שחור וגם ורוד נשאר ורוד. סביר להניח שאלו מכם שהאינטרקציה הקווירית שלהם כוללת בעיקר את "פרסיליה מלכת המדבר" והנשית מיב'9 שעכשיו יש לה מספרה בדיזנגוף, בטוחים שכהומואית ממוצעת יוצאת ל"ערב בעיר", אפשרויות הלבושות שלה נעות בין פאייטים, מכנסוני-פסים, נוצות וסומק אדום, ככה לטאצ' אפ מ-א-מם אחרון. אז זהו, שלא ממש.

מאז שנות ה 70 העליזות ותור הזהב של מסורת הדאווין הביגודי (ע"ע מיק ג'אגר, אלטון ג'ון וכל הרכב דיסקו העולה על הדעת) תרבות הלבוש הגאה נמצאת בחזרה מתמדת לארון. בשנים האחרונות ההומו המצוי נמצא במשבר זהות תמידי בין זהותו המינית לבין רצונו העז להשתייך לאליטה הורודה, הלוא היא סיירת המתהפכים העונה לשם "סטרייט אקטינג" ובעברית – "וואי, אתה בכלל לא נראה כמו הומו".

וכך, נוצר מצב שמלבד חגים ומועדים כדוגמת מצעדי הגאווה בתל אביב ובאילת, מרבית חברי הקהילה משתדלים להנמיך פרופיל, ומבטאים את גאוותם בעיקר בגזרות צמודות מדי ובהעדרות מוגזמת של שיער גוף. גם באירועים קהילתיים כדוגמת מסיבות גייז ההבדלים המגדריים מתטשטשים, ויותר ויותר קשה להבין מי מכוחותנו ומי סתם מטרוסקואל.

מה כן הולך בראשו המתהפך ובארון הבגדים של אותו הומו בליין? מילת המפתח הייתה ונותרה צמוד, בין אם במכנסיים ובחלק לבוש עליון ובכל מצב משקל נתון. שמנים ורזים, שריריים ושדופים, נשיים וגבריים, ההעדפה לצמוד חוצה את כל תת הקבוצות ההומואיות. עם זאת, בניגוד לעבר הצבעוני, ספוג הלייקרה והפוליאסטר, ההווה מחייך פחות.

צבעי יסוד, פסטל, קומופלאז' ושלל מבריקים מוקצים מחמת מיאוס מזה כמה שנים ואת מקומם תפס ספקטרום צבעים עצוב ויבש במיוחד שנע בין שחור ללבן, בלי שום מעברים באמצע. בכלל, ביוצאם לבילוי, חברי הקהילה ההומואים נראים יותר ויותר כמו כת צבאית שמרנית, שמדיה כוללים גופיות סבא בשחור או לבן ומכנסי ג'ינס צמודים, ויקומו המקטרגים. במסגרת מדי הצבא הכובלים, חברי הקהילה החלקים לרוב יתעדפו גופיות כותנה א-לה בוקובסקי ב"חשמלית ושמה תשוקה" (טוב, טוב – כמו ג'סטין טימברלייק המהמם בשלל הקליפים שלו) בלבן ובשחור, בעוד שהחברים הסמיכים יבחרו באפשרות הטי שרט הסגורה שתגן על שיער החזה ותתחום את הג'ונגל בתחום המחשוף, הסגור.

תת מגמות נוספים כוללות חולצות מכופתרות (צמודות כמובן) בהדפס משובץ או חלק, כחלק ממראה הקאובוי המתחנגל- "ברובק מאונטיין" עאלק- וגופיות לייקרה שעליהם מוטבעות אמרות זוועה באנגלית, שלוקחות צעד אחד קדימה את המושג "הטרדה מינית קולקטיבית". כאן המקום להודות לTNT, קסטרו, ופוקס, שלקחו את הקריצה הבועטת של דולצ'ה וגבאנה מלפני עשור- ססמאות חתרניות שמוטבעות על גבי גופיות צמודות- ועשו אותה לטיק מתמשך בעיני העם כולו.

גם בגזרת המכנסיים אין חידוש גדול. התחת הבועתי, מושא הקנאה הקהילתי, עליו עמלים רבים מכוחותיה בחדר הכושר, לעולם יידחס בג'ינסים של החברות שהוזכרו לעיל בשיתוף מאמ'ז ודיזל. מבט מתמשך על עכוזים סטייליסטים יגלה חיבה למותגים נעלים יותר כדוגמת מלטין-פוט, ג'יזס והליוייסים החדשים והמוצלחים. לילות הקיץ החמים יוחלף הג'ינס האלמותי ברמודות חינניות על רגליהם של עושי הדילולים למיניהם, לייזר או רחמנא ליצלן, שעווה.

הישועה האינדיבידואלית באה דווקא מהאקססוריז. כאן אין גבולות וכל המרבה- הרי זה משובח. שרשאות כסף דקות, עם דיסקיות מיליטרסטיות או שמות בלועזית סטייל קארי בראדשו ובריתות אייטיזיות בחולון, פלטפורמות באפלו מסיביות, צמידי עור ומיזעי-יד של נייקי ואדידס ואפילו שרשראות-צלב סטייל דרום איטליה ויוון - הכל הולך, כל עוד נשמרת המחווה לערס ו/או החייל האוניברסלי.

הטרנד שהוביל את התחום בחודשיים האחרונים ודעך קמעה בימים אלו הוא המשרוקית הכסופה, הומאז' לימי הבריכה ומציל הכוחני. גם טבעות למינהן שנצפו על כל אצבע טובה היו כאן וכבר בדרך החוצה.

הדבר הבא, שנכנס בעוז לשורות האוונגרד התל האביבי של הקהילה החד מינית הם עזרי האיפור החשאיים, אלו שנותנים את האפקט המבוקש אבל לא לגמרי בטוח מה ומי הם. מביני העניין, שרוצים בטוויסט שובב וסקסי, מוזמנים לאמץ לחיקם- ויפה שעה אחת קודם- את הליפ גלוס, שהחל לצבור אוהדים ונצפה במתנסי הקהילה, הלא הם מועדון הווקס ושות'.

מקרב המבריקים, שקוף הוא הגוון הנכון ביותר. גם אדום עדין בהחלט הולך. מומלצים במיוחד הגלוסים של מאק (ובראש אלו מסדרת הליפ קונדישנר, יצור הכלאיים שמחבר בין הגלוס ללאבלו ויוצר טאצ' מאט בשרני עם טעם לוואי עדין וכיפי). הבחור המעניין ביותר מבחינת שימוש בגלוסים, ואין הדבר מעיד כמובן על נטייתו המינית, את זה שאמא שלכם תגיד, הוא גיל ריבה שניראה כמי שהתאהב כליל בסדרת הג'וסי טיוב של לנקום (ובשפתיים שלו).

ונסיים בביזאר- מקורות יודעי דבר ועינים של הח"מ מעידים שגם מסקרה, המקל הזה שהביא למשה דיין את הרטייה, החלה ללכת, אבל עם כל הרצון הטוב, זה כבר סיפור אחר.