מה יוצא מבחורה יפה ומצלמה?

בפרסומת של מארק ג'ייקובס שהופיעה בווג האמריקאי האחרון הופיע צילום של דמות נשית שישבה בין השיחים, על דיונה קטנה והביטה למצלמה. האור בצילום היה לבן כמעט, בסגנון לא מקצועי לכאורה. כזה שכמעט שורף את פני המצולמת. האיכות הכל כך פראית של הפרסומת נותרה במחשבות עוד זמן רב אחרי סגירת המגזין.

היתה בצילום איכות לא מסחרית שלא קשורה ישירות למוצר שאותו הוא מנסה לקדם. מפעם לפעם מצליחות עבודות מסחריות לרגש כמו יצירת אמנות. מפעם לפעם מצליחה יצירת אמנות לרגש מקצועית כמו הפקת האופנה המוקפדת והמושקעת ביותר.
אישה שוכבת על חול בלילה באחד הצילומים של האמנית תמי עמית. רגליה של האישה משוכלות, היא לובשת חצאית אדומה ועקבי הנעליים שלה מופנים כלפי הצופה. ראשה יוצא מחוץ לפריים. היא אנונימית וחסרת אונים, אפשר רק לנסות ולדמיין את ההבעה שלה. הגוף שלה כל כך לא ספציפי עד שהוא נראה כמו חפץ ארוטי שהושלך על הקרקע.

עבודותיה של הצלמת תמי עמית מוצגות בימים אלה בתערוכה "אנטיציקלון" בגלריה By Art Projects בתל אביב. למרות שדמויות נשיות הבעתיות ומסוגננות ניבטות מרוב הצילומים והאוירה שבהם מזכירה צילומי אופנה ברגעים בהם הם במיטבם, האמנית מתנגדת לקישור בין עבודותיה לעולם האופנה.

"ההשפעות שמגיעות מעולם האופנה הן לא מודעות", היא אומרת בתוקף, "האופנה חודרת להרבה עבודות של אמנים וקולנוענים. גם כשצילמתי מעט מאוד הפקות אופנה בעבר, התעניינתי בעיקר באפשרות לבנות תפאורות. תמיד היה בהן סיפור".

איכשהו, כשמביטים בעבודות שמוצגות ב"אנטיציקלון", אי אפשר שלא לחשוב מיד על הפקות אופנה מסוגננות. דמות עומדת שעונה על קיר ומסתירה את עיניה. רק בגדיה קופצים לנגד עיני הצופה, וקשה לשייך לה סממנים כלשהם של זהות. דמות אחרת, אישה בלונדינית, שוכבת על מיטה. התצלום מוגש לנו הפוך, כך שנראה שהיא שוכבת על תקרה מרופדת בנעימות. בצילום אחר, שיער בלונדיני מחומצן מתעופף לכיוון אחד. רקע הטורקיז והשיער הבהיר כמעט שורפים יחד את הפריים.

בצילום אחר ניראות רגלי אישה ניצבות בתוך שלכת כבדה. היא לבושה בחצאית כבדה ומקומטת, לרגליה גרביונים והנעליים המגושמות שלה נטועות בין העלים.

הנשים של עמית הן מושאי פיתוי סטטיים. הן עומדות (כמעט בעל כורחן) מול הצופה, משדרות רמיזות ארוטיות ומפתחות אתו קשר מבלי להביט בו אפילו פעם אחת. הגוף שלהן חשוף, לעתים פרונטלי, אבל הראש שלהן פונה לכיוון אחר, כמתחמק מהסיטואציה. השימוש של עמית בסגנון הפקה של צילומי אופנה רק מחזק עוד יותר את המצב הלא מאוזן שבו נמצאות הנשים שלה. הן אנונימיות, מעורערות ומערערות, כלל-נשיות ומובילות לשקט שאחרי הסערה, אל האנטיציקלון: הנוף הרגוע ושטוף השמש שמופיע בעבודה אחת או החיבוק האוהב שמופיע באחרת.

בין אם מדובר בנופים, בנשים, או בזוג מחובק, האיכות המוקפדת של העבודות שלה והרמיזות החזותיות לכוחות הבלתי נשלטים שגועשים מתחת לפני השטח הופכות את העבודות למרתקות. הסיטואציות שהיא מציגה מוכרות באיזשהו אופן. אולי כי היא לא מהססת להתייחס להיצ'קוק או ללינץ' בעבודותיה.

כשעמית צילמה את הנשים האנונימיות שלה, היא לא תכננה שהן יככבו ב"ווג", מקסימום יקבלו עמוד ב"סטודיו". האופן שבו היא בנתה את הסדרה והנרטיב שלה והאינטואיציה שמובילה אותה היא אחרת לגמרי מזו של צלמי אופנה מובילים, אך מקורות ההשראה שלה מחברים אותה להפקות אופנה. שני הצדדים צריכים להיות מוחמאים מההשוואה הזאת.

אנטיציקלון, עד ה-8.6, גלריה By Art Projects, יהודה הלוי 81, תל אביב.