בני כחלון, 38, בוגר קמרה אובסקורה, התחיל את דרכו כצלם אופנה לעיתונות ומהר מאוד הבין שקשה לו עם חופש הפעולה המוגבל שמציעים עורכיו. הוא פרש וניסה למצוא נישות שיהלמו את מידותיו ומאוויו. מאז הספיק להציג בכמה תערוכות קבוצתיות ('לו יהיה' באום אל פחם, 'מ-100 עד 1000' בקפה נחמה, ו'נגה היקרה' בשנה שעברה בשכונת נגה ביפו), במקביל למדור אופנה במגזין 'הזמן הורוד'.
כחלון, ממש כצילומיו, עדין, מופנם ורגיש ומתעקש עדיין לעבוד רק בפילם. סגנונו תיעודי מבוים, מלא אינטימיות וסקסי לעילא. לצילומיו בדרך כלל מתווסף משפט שמעצים את האינטימיות ואת הערפול שהסצנה המצולמת מציעה.
על הסט הוא מעדיף לעבוד עם תאורה טבעית בלבד ועם אנשי הקליקה שלו, שמורכבת מאשת הארט מיקי אבני, אסף זיו (שכיום עובד כמנהל המיתוג של ענקית הנעליים האמריקנית "ריפורט שוז", אחת מחמש יצרניות הנעליים הגדולות בארה"ב), המעצב הגרפי ואיש הלילה רוני אקר, גל רדה וצבי יואל.
בימים אלו עובד על ספר צילום מעבודותיו.
רוצה לפרסם בחורים ישראלים במגזינים בחו"ל
מה הטרנד הכי מעניין כרגע בצילום אופנה?
"ניקיון, פשטות, רומנטיקה והמון ערום".
מתי הצלחת לשכנע לקוח מסחרי במשהו שהאמנת בו?
"אני לא עובד מסחרי, אבל אני יכול לתת דוגמא של עורך עיתון; חשבתי שהגיע הזמן להכניס עירום פרונטלי לעיתון ושכנעתי את העורך של הזמן הורוד. אני חושב שזה הפך לצילום העירום הגברי הראשון בתולדות העיתונות הישראלית".
מתי לקוח שכנע אותך והתברר שהוא צודק?
"עם עורכי עיתון זה קרה. אני חשבתי שצריך להכניס לשער צילום של שני בחורים, העורך חשב אחרת וצדק. זה קורה הרבה עם המשפטים שמתלווים לתמונה".
יש מגזינים שכדאי לעקוב אחריהם אם מתעניינים בצילום אופנה?
"לאופנה ממש, הכי חשוב הוא ה'קולציוינה' האיטלקי. הוא נותן סקירה מאוד מדויקת של כל דגמי הבגדים שיצאו השנה. באופן אישי אני אוהב את באט (Butt) ההולנדי. לא ניתן להשיג אותו בארץ. זה מחתרתי של הומואים, מודפס על נייר ורדרד בשחור לבן ויש בו מוסף אופנה מעולה. אני אוהב גם את בלו הום, מגזין אוסטרלי שעושה מחוות לצלמים משנות ה-50 וה-60, מתעסק הרבה בגבריות ואיכות הנייר שלו מעולה. כדאי לבדוק גם ארנה הום + האנגלי".
מי המאפרות שנהנה לשתף איתן פעולה ולמה?
"משתדל לא לעבוד עם מאפרות. אם אני בכל זאת צריך אז צבי יואל וגל רדה עושים יופי של עבודה. בעבר עבדתי גם עם גלית ורטהיים וורד ספיבק".
איזו פנטזיה מקצועית עוד לא הגשמת?
"לפרסם במגזינים בחו"ל בחורים ישראליים".
איזו פנטזיה מקצועית הגשמת?
"צילום עירום תחתון היסטורי ב- 2002, עם חולצה של כאוס. הדוגמן היה תומר, לא זוכר את שם משפחתו. היה בלגן גדול אחר כך. עשיתי גם הפקת אופנה עם נשים מלאות לעיתון "את", כשאף אחד לא היה מוכן לשמוע על זה ב-98".
על החיים כצלם אופנה.
"לא יכולתי להיות צלם אופנה מהשורה. עשיתי הפקות אופנה לעיתונים, אבל הרגשתי שהאמת הפנימית שלי הולכת לאיבוד, אז הוצאתי את עצמי מהמסלול, עשיתי אמנות והתפרנסתי מדברים אחרים".
אילו מסלול וטעויות צריך לעבור צלם אופנה מוכשר?
"אם אין לך קליקה, קשרים ורצון עז להצליח, סביר להניח שלא תהיה צלם אופנה".
למה לדעתך זה תחום בעיקר גברי?
"זה נכון לארץ, בחו"ל יש יותר צלמות. זה קשור לזה שלנשים יותר קשה להשפיל נשים, ובצילום אופנה מקצועי, עד כמה שזה נשמע נורא, הרבה פעמים נדרשת השפלה. חוץ מזה, גברים יותר חרמנים ויש להם יותר כוח לסחוב את הציוד הכבד".
האם הכי פחות מתחשבים בדוגמנים על הסט?
"אני בוחר לעבוד רק עם אנשים שמרגשים אותי, ולרוב מדובר בדוגמנים לא מקצועיים ולכן רוב תשומת הלב שלי נתונה לדוגמן, אבל בהפקות אופנה גדולות ברור ש מתחשבים פחות בדוגמן/נית".
האם להיות עוזר צלם זו דרך טובה להתקדם?
"נראה לי שכן. תלוי איפה למדת, מי שלא למד במוסד חייב להיות עוזר צלם, כדי להשתפשף. אני למדתי המון רק מלהסתכל על הקונטקטים של רון קדמי".
איזה מוסד ללימודי צילום נחשב בעינייך בארץ?
"אין כרגע בארץ מוסד כזה. יש מרצים מעולים כמו חיים לוסקי, מיכל היימן ומשה ניניו, שכדאי מאוד ללמוד אלם באופן פרטי, אבל אין מוסד מועדף".
איזה צילום אופנה הרשים אותך בזמן האחרון?
"זה היה צילום שער וכתבה של צמד הצלמות אינס ואן לאמסוורד ווינודה מטאדיין לארנה הום +. בסדרה מצולם בחור יפהפה, שרירי אך לא מנופח - שרירי שעיר שעבר טרימינג. ורידים בולטים, עיניים חומות ושיער חום חלק מנופח כלפי מעלה, לא ממש ארוך ולא ממש "מסודר", מעט זיפים בעירום עד קו המפשעה. מעל הפטמה השמאלית, במקומו של הלב יש קעקוע עם השם לוסיה. צילום סטודיו חד מאוד, תאורה מלטפת, שטוחה יחסית, עם מעט הצללות בעצמות הלחיים ובצוואר. מהמם, פשוט ונקי מעורר השראה. בהמשך הסדרה מגלים גם שהוא לא נימול".