היא עומדת לידי בתחנת האוטובוס, לבושה שחור בחום לוהט. משקפי השמש שלה כהים ואפילו השיער שלה צבוע שחור. לא שהסתמיות במראה שלה משנה. מה שמשנה הוא שלרגליה מוצמדות נעלי עקב נוצצות מלקה שחורה. עוד דוגמה טריוויאלית וניצחת לכך שלא משנה מי ומה את - אם מצמידים לך נעלי לקה לרגליים, מיד משתדרגת לך התלבושת פי עשרת מונים.
כשהייתי קטנה כל מה שרציתי זה נעלי לקה אדומות. אמא שלי ידועה בחיבתה המופלגת לנעליים ולתיקים, ותוך כמה שנות חיים ספורות היא הצליחה להעביר את הנטייה הזו גם אליי (ואחרי כמה שנים גם לאחיינית שלי, אגב). חוסר הקונצנזוס הביתי הראשון נולד כשראיתי נעלי לקה אדומות בכל חלון ראווה ודרשתי לקבל אותן. "אני מוכנה שחור", היא נזפה בי בעיניים כלות ולא מאמינות, "אני מוכנה לבן, אבל מה קורה לך? אדום?", היא הנידה את ראשה כלא מאמינה, כאומרת, איך זה יכול להיות שדווקא לי יצאה בת עם טעם כל כך רע?
יכול להיות שזה בגלל דורותי מארץ עוץ. נעלי הלקה של דורותי היו הנעליים האדומות הראשונות והנוצצות בהיסטוריה שהיו מקושרות גם לטעם נוסטלגי של ילדות ושל בית. הן לא הצהירו על סקס אפיל באופן מפורש. הן ייצגו, די בתמימות, את ההתבגרות; את השיבה הביתה עם ידע, כוח והשלמה. קצת כמו מערה אלפטונית, רק נוצצות בשמש.
אמא שלי, בכל אופן, לא נכנעה. נזכרתי באפיזודה המצערת הזו כשלפני ארבע שנים פתאום הופיעו בזארה נעלי לקה אדומות עם עקב נמוך ושפיץ חד, אבל לא חד מדי. מהסוג שיוצר משולש אפשרי מבחינה פיזית ולא זווית חדה ולא אנושית. הפעם, המסר של הנעליים היה סקסי באופן מפורש. היה להן סקס אפיל של קיץ, של קלילות, של מסיבות קוקטייל. כל מיני בנות מעודכנות ברחבי העיר התחילו להשוויץ בהן לרגליהן (טוב, שתיים, אבל הן מאוד מעודכנות) ולהתאים אותן לחצאיות ג'ינס קצרות ומכנסוני ג'ינס לוהטים. גם הפעם פספסתי אותן; לא הספקתי לקנות אותן לפני שהן נעלמו מהמדפים.
האמת? גם לא ממש התאמצתי. באיזשהו מקום, העדפתי להשאיר אותן בפנטזיה. אני עדיין חושבת שמדובר בפריט חובה שמשלים כל מלתחה ומראה, בין אם מדובר בטרנינג מהוה או בשמלת מיני קטנה ושחורה, אבל קניות מסוג מסוים צריכות להתאים לשלבים מסוימים בחיים. אולי עוד לא הייתי מוכנה לממש את הפנטזיה הילדית ולפרגן לעצמי את הפריט שתמיד רציתי. אמא שלי, אגב, עדיין מכה על חטא בגלל שסירבה לי. לפעמים נדמה לי שהיום גם היא היתה קונה בשמחה נעלי לקה אדומות. אני, בכל אופן, לא מפסיקה את החיפושים. עוד אמצא לי את נעלי הלקה האדומות המושלמות והן מיד יעוררו בי טעם מתוק של פעם; של סיבובים ברחובות, של חלונות ראווה ושל ילדות מעומעמת.