פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אגן ים תיכוני, עלק

      הרזה מתעצבנת מכתבת "שופינג מהגיהנום" ומחדדת: את לא מוצאת בגדים כי גידלת תחת גדול. קחי אחריות

      אני רזה. ואני רזה שלא אוהבת שמנים. לא אוהבת ישבנים עצומים ובמיוחד לא אוהבת בנות עם תחת ענק שמכנות את עצמן "בעלות אגן ים תיכוני". יש הרבה בחורות חטובות באזור הים התיכון והנסיון למצוא אחוות שמנמנים ולהאשים תוך כדי את הרגלי האכילה של נשות האיזור כולן, הוא עלוב למדי.

      במקביל לריבוי ארוחות, פיתחו השמנים היהירים גם בוחן מציאות לקוי. לטענתם הרצפה היא זו שעקומה, אבל הם בעצם רוקדים נהדר. במקום לזלול פחות טובלרונים הם מעדיפים להגדיל את מימדי הישבן ולצפות שהעולם יתאים את עצמו למידותיהם במקום להפך.

      אני לא קונה את התירוצים האלה של "אנחנו צריכים לקבל את עצמנו כמו שאנחנו ולאהוב את מה שיש". זו מנטרה שאנשי התרבות המערבית משננים לעצמם, בכל פעם שהם תוקעים עוד ביס בבורגר. וכן, אני יודעת, בשביל השמנות זה תמיד שחור או לבן: אנורקסית או דבבה. אז לא. לא חייבים לרעוב למוות צריך רק לדעת מתי לסתום את הפה, ולא לצרוך יותר ממה שבאמת צריך. לתת כבוד לגוף וגם לנפש ולא להתלונן אחר כך שהמידה הנורמלית מתחילה ונגמרת ב-38.

      אם את מוצאת את עצמך מסתובבת חפויית ראש בין המדפים בחנויות הבגדים, הבעיה היא לא בקולב, חביבל'ה! הבעיה היא אצלך: בראש ובגזרה. אין טעם להאשים את הסביבה, את הגנים ואת תרבות הרזון. נכון, יש לא מעט נשים ישראליות שמנות, אבל זה לא אומר שהעולם הנורמלי צריך להתאים את עצמו לעודף משקל.

      אני מאוד מצטערת אבל גזרה 38 היא לא גזרה של ברבי, למרות שזה בהחלט יכול להיראות ככה ממרומי מכנסיים עם גומי. האמיני לי, יקירתי, אצלי החוטיני לא בורח וגם אין לי צורך בשתי מידות יותר גדולות. בעיית השופינג הגדולה ביותר שלי היא מבטי הזדון של המוכרות, שמנסות לשכנע אותי שאני רזה מדי. אז אם את נפוחה מחשיבות עצמית ומגזים, כדאי שתפנימי: השומן הוא לא גזירה משמיים. הוא יכול לרדת.

      אני בטוחה שהגזרה הנמוכה דווקא היתה נראית עלייך נהדרת, אם רק ידעת לוותר על הרוגעלך של אחר הצהריים, עם הקפה והסוכרזית. עדיף שתתעסקי בדיאטה במקום להטיל את האשמה על מישהו אחר. וזו הבעיה האמיתית של הרחוב הישראלי.