ממהר להתעצבן

אז החליטו לעשות עוד סרט בסדרת מהיר ועצבני, את זה הבנתי. אבל לצלם ביפן? מוזיל. מאד מוזיל. אחד הענפים היותר חמים היום בסצינת הספורט המוטורי, הלא חוקי והטסטוסטרוני, הוא ה'דריפטינג'. ערסים יפניים השתלטו לחלוטין על הנישה האגרסיבית שחוקיה מאוד פשוטים: סע כמה שיותר זמן תוך החלקה על הצד ותנצח במרוץ.

מכאן (וגם כנראה בהשראת המונדיאל) הסרט השלישי בסדרה העצבנית צולם ביפן, נערך בטוקיו וכולל פחות מהירות ויותר שחיקת צמיגים (דבר שמקומם אותי היות ואני מודע למחירי הצמיגים כיום).

גם הסרטים הקודמים בסדרה וגם הנוכחי עזרו לצופים לגבש כמה כללים אופנתיים. החוק הראשון: גבר שלא מחויב ללבוש צבעים זוהרים בגלל שהוא מתחרה עבור ספונסר מסוים, שלא ילבש. נקודה. צהוב זרחני נראה טוב כשהוא בא על תחתון בגד ים של ברזילאית כוסית שנרדמה בשמש. לא יותר.

חוק שני: אם לא קוראים לך ולנטינו רוסי, אתה לא נראה טוב בבגדי עור צמודים, לא משנה כמה סקסי אתה מרגיש (לא נראה טוב אמרתי, תפסיק להתווכח ואל תעז ללבוש את מכנסי העור עליהם זממת בגיל 16. אם לחברים שלך אכפת ממך הם יעשו לך את המוות ומומלץ שתקשיב להם). חוק שלישי: לא, אתה לא נראה קול בבנדנה, גם לא ההיספנים, לא משנה מאיזה כנופיה הם.

לדאבון הלב של הצופה, זה שקצת אכפת לו מאסתטיקה, בשני הסרטים הקודמים וכך גם בנוכחי עוברים ללא הרף השחקנים על שלושת החוקים הללו, ודורסים ברגל גסה את הדימוי המצויין שהגבר חובב המוטוריקה נהנה ממנו עד היום.

לעומת כדורגל, הגברים של הספורט המוטורי הם גברים אמיתיים. לא מטרוסקסואלים מלוקקים. כבר מהסרט הראשון לא האמנתי שהגיבור הבלונדי והמפונפן, עם הזיפים המוקפדים והג'ל בשיער באמת החליף פלאג בחייו. כל הדמויות בסרט אמורות להבין פיקס במנועים אבל אף אחת מהן לא באמת נראית כאילו היא יוכל להבדיל בין מנוע מרובע צילינדרים משפחתי ל-V8 אימתני.

למרות האמינות המפוקפקת של השחקנים, ברור שלא לשם כך רואים את הסרטים בעלי העלילה האינפנטילית הזו, שבה תמיד הגיבור הוא פושע שחוזר למוטב ואז נופל קרבן לבלבול והמשטרה רודפת אחריו במקום אחרי הרשע האמיתי. אה, וכן, הוא זוכה בבחורה, למרות שהסקס תמיד מצונזר, ונועז כמו סצינת מין בסדרה הנוסטלגית "אחיות" (תוכנית מעולה, מה למה? ככה).

גבר שהוא לא ערסוואת בת-ימי יתחלחל מהאופנה הפוסט ראפרית, המקושקשת והילדותית מדי של המהירים והעצבניים כמו גם מהצבעוניות של המכוניות. לישראלים יהיה קשה במיוחד להתחבר לביגוד המזוויע (שגם נראה לא נוח): למכנסיים שמגיעים עד לביצים, לגופיות, לז'קטים הצבעוניים ובכלל לשימוש בצבעי הפסטל שבאופן עקרוני אפשר לוותר עליהם אלא אם אתם מתכננים לעשות סרט מחווה ל'טלטביז'.

ממה שיצא לי לראות מהסרט החדש אז דווקא האופנה היפנית האקסצנטרית קצת מחלצת את האמריקאים מחוסר המגניבות הבעייתי שלהם. לסיכום: יפנים מגניבים, אמריקאים לא. קבלו סחתיין על החראקות ובאסה על העיצוב הצבעוני והגבריות הבלתי משכנעת.