נושא המגבעת

העובדה שבארץ כובעים עדיין נמצאים מחוץ לתחום האופנתי, היא אבסורד בעיני תומר ספירשטיין

תומר ספירשטיין
27/06/2006

אני זוכר את הכובע הראשון שאי פעם קניתי. היה זה אי שם בתחילת שנות התשעים הנפלאות, כשקורט קוביין עוד היה בחיים, רוק לא הייתה מילה גסה, ושיקאגו של מייקל ג'ורדן לקחה את האליפות הראשונה שלה. חיכיתי שנתיים עד שהם יזכו באליפות, וברגע שזה קרה רצתי לחנות הקרובה כדי להפגין את אהבתי לקבוצה הראשונה, שאי פעם אהדתי. עד היום אני שומר את הכובע הזה, כמזכרת ללילות הקסומים שבהם הייתי קם בשעה שבה רק חיילי גולני קמים למארבים, מתיישב בסלון ורואה את אלוהים משחק כמעט רק בשבילי.

15 שנה ויותר מעשרים כובעים מאוחר יותר, אני מבין שאותו יום היה רגע מכונן בשבילי. זה היה הרגע שבו, לראשונה, גם אם לא ידעתי זאת אז, מיצבתי את עצמי בתור אחד מאלה שכמעט תמיד חובשים כובע. אפשר לומר שאם הייתי דמות בעליזה בארץ הפלאות, הייתי הכובען המטורף (רק שבמסיבת התה שלי היו מגישים בירה).

אפנת הכובעים, שכבר מזמן הפכה לתרבות בפני עצמה יותר מאשר אופנה, קיבלה את הדחיפה הגדולה שלה לארון הבגדים הישראלי הרבה בזכות שתי תופעות משמעותיות של השנים האחרונות.

הראשונה היא העלייה העצומה בקרנו של ההיפ הופ, כתרבות מכתיבת אופנה גם בקרב קהל לבן. פתאום אפשר לראות בכל פינה איזה זאטוט לבוש בגופייה של קובי בריאנט (הידוע גם בתור השטן מהמערב) וחבוש בכובע.

השנייה, שהשפיעה אף יותר על ארון הבגדים שלנו, היא העלייה החדה בפופולאריות של אפנת הגלישה. בכל חור ניתן היום למצוא חנות לגולשים, ולכל אחד מאיתנו יש לפחות פריט לבוש אחד של בילבונג או ריפ-קורל, למרות שרק אלפית מהאוכלוסייה רכבו אי פעם על גל (ולא, בוגי בבריכת גלים לא נחשב).

למרות זאת, הכובע עדיין נחשב למוקצה בעיני רוב האנשים בארץ, ואולי זה למעשה דווקא בגלל שתי התופעות הללו –אנשי ההיפ-הופ (שכבר מזמן הפך להיפ-פופ) נתפסים כערסים החדשים, והגולשים (כביכול) נחשבים לסטלנים החדשים.

עולם האופנה ניסה במשך שנים להילחם בכובעים, לא מעט בגלל, שהכובעים די הורסים למעצבי השיער - שם תואר לספר שרוצה לקחת עוד כסף עבור פחות השקעה – את הפרנסה, והם, כידוע, מהווים כוח די גדול בעולם האופנה. אבל רצון לחוד ומציאות לחוד, ובארה"ב – שם אין כמעט אדם שאין לו כובע של קבוצת בייסבול – המשיכו לחבוש את הדבר "המזעזע" הזה, למרות כל המחאות של וידאל ששון. ובאמריקה כמו באמריקה – אם אתה לא יכול לנצח אותם, תעשה עליהם כסף.

אפנת היאפים הצעירים, שתפסה תאוצה רבה בארה"ב ובאירופה, הביאה את הכובע למרכז הבמה של האופנה העולמית, כשמעצבים רבים החלו לייצר כובעים "אופנתיים" עשויים מסריגים. כיום ניתן למצוא בכל חנויות בגדי המעצבים, באזור האקססוריז, גם מדף של כובעים, שלא להזכיר, שליד כל סניף של גאפ או סטארבאקס ניתן למצוא גם חנות של כובעים, מקוטלגים לפי ענפי ספורט ולפי מידות ראש.

עם הזמן הפכה תעשיית הכובעים למפותחת כל כך, עד שניתן למצוא סוגים רבים של כובעים שכל אחד מהם הוא הצהרה וסטייל בפני עצמם – החל מהברט (כמו סמואל ל. ג'קסון), דרך כובע נהגי-המשאיות (ראו ערך אשטון קוצ'ר) ועד לקסקטים הכאילו-מחויטים (של ג'סטין טימברלייק). בכל הצבעים, בכל הצורות ומכל הבדים.

אצלנו, היחס השלילי לכובעים, הוא אבסורדי. מצד אחד, יש פתיחות לגבי הלבוש וכל אחד יכול לבוא למסיבה בלבוש זרוק על גבול המוזנח (למרות שגם זו כבר הצהרה אופנתית), אולם מצד שני, אם תגיעו לבר עם כובע על הראש, יפתחו עליכם עין. אבסורד נוסף הוא היחס שלנו לארה"ב – מחד ניתן למצוא מספיק חסידים של הדוד סם, ומאידך רבים אחרים, שדי להם בשמיעת את המילה "קפיטליזם" כדי לעורר בהם פריחה. גם אלה וגם אלה לא מבינים באמת את התרבות האמריקאית, וכדי להיות בעד או נגד משהו, חייבים קודם כל להכיר אותו.

כובע הבייסבול הוותיק והפשוט הוא גם הצהרת האישיות הראשונה של האמריקאי הפשוט – בין אם הוא אוהד של היאנקי'ס או של הרד-סוקס, יהיה לו כובע שלהם. אצל השחורים הסיפור מעט שונה – כשאנתוני אנדרסון התארח אצל דייויד לטרמן, הוא הסביר לו ששחור ילך עם כל פריט ממורביליה ספורטיבי שייראה עליו טוב, בלי קשר לקבוצה שהוא אוהד, בתנאי שהוא שייך לספורטאי שחור. ועם כל הכבוד למונדיאל הנהדר, כדורגל לעולם לא יהיה בייסבול, כי חולצה של בית"ר / מכבי / הפועל, תיראה מגוחכת לעומת כובע פשוט שהאות B רקומה עליו (של הבוסטון רד-סוקס).

מעניין לראות איך דווקא בתקופה שבה להיות ישראלי זה להיות לא-ישראלי, ובתקופה שבה את ההצהרות שלנו אנו מפגינים דרך החולצות שלנו, חבישת הכובע, בעל ההצהרה הפשוטה והפופולאריות הרבה, עדיין נחשבת בארץ למעשה קיצוני. למה? כובע.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully