מלך השערים

אם מבקשים מיקי הלפרין למנות את עשר ההפקות הכי מרשימות ביותר שהוא עשה עד כה, הוא מתקשה לעמוד במשימה. הצלם בן ה-59 כבר הספיק לעבוד עם כולם במשך 34 שנות הקריירה הענפה שלו ורשימת ההפקות שיצר היא ארוכה במיוחד. הוא חתום על הצילומים יוצאי הדופן של הקמפיין של אסקייפ, על הצילומים של מירי בוהדנה לאופנת גולברי במרוקו ובסנט פטרסבורג, הוא צילם במשך 12 שנה את הקטלוגים של גדעון אוברזון, עשה קמפיינים לליווי'ס, להוגו בוס ולקשארל, עבד עם כל הדוגמניות המובילות המקומיות ואין כמעט שבוע שבו לא מתפרסמת הפקה או שער שלו במגזינים המקומיים.

כשהוא לא נוסע לסטים אקזוטיים, הוא יוצר בסטודיו היפואי העצום שלו. בניגוד מוחלט לשיכור הזקן שמקיא בגן שמחוץ לבית את נשמתו, במשרד הרגוע ומוקף הקשתות שבתוך הסטודיו שוכחים בקלות את הרחוב מוכה השמש. הלפרין, בשיער ארוך ומאפיר קלות, ג'ינס וטי-שירט כהה, מדבר על הקריירה שלו בקול נמוך וחם.

"הייתי בחור צעיר אחרי צבא, ב-72'", הוא חוזר להתחלה, "והרגשתי שמשהו בצילום מוצא חן בעיניי, זה תחום שהתעניינתי בו מאוד. התחלתי לעבוד עם גברא, הצלם שנחשב לאריה המוביל של התחום אז ונפטר לפני כמה חודשים. עבדתי איתו כאסיסטנט במשך כמה שנים. באותו זמן, הצלמים התחלקו לצלמי פרסום וצלמי עיתונות. צלם שעסק בתחומי הפרסום השונים עשה קטלוגים, הפקות אופנה וגם צילומי אוכל. לא היתה הפרדה כמו היום, הצלם היה צריך לדעת איך עושים הכל. אצל גברא למדתי את הבסיס הכי חשוב לעבודה כצלם עצמאי".

מפעם לפעם נכנסים לחדר האסיסטנטים שלו, ובשלב מסוים נכנסת אשתו ואם שני ילדיו, צפי, בשקט ומתיישבת לעבוד לצד השולחן. לדבריו, היא יד ימינו וחלק בלתי נפרד מחיי הסטודיו. ב-20 השנים האחרונות הם שבים יחד מדי ערב למושב בני ציון. "חייבים לעבוד בתל אביב", הוא מציין, "אבל יש לי חיים משלי בכפר, שמנותקים מהחברה כאן. זו בחירה מודעת שאני לא מתחרט עליה, גם אם בגללה אני מתזז הרבה יותר".

ספר על סגנון החיים של צלם אופנה?
"זה תחום תחרותי כמו כל תחום אחר שהוא עצמאי ויצירתי. אתה מתמודד כל הזמן עם אגו של אנשים יצירתיים אחרים. המדינה שלנו גם יחסית עצבנית וקצרת רוח ואם לא הפכת להצלחה עד גיל 30 אתה נחשב לכישלון. אם ניקח כדוגמה את צלמי המגזינים, אז בארה"ב מדובר בדמויות בשלות ומנוסות יותר ואפשר לעבוד גם במשך 20 שנה עד שמגיעים לברייק הגדול. יש סבלנות. זה אחרת.

"בכלל, צלמים כאן מנסים לעשות מה שאפשר כדי לגמור את החודש. זה תחום שמתגמל יפה, אבל מעט מאוד צלמים יכולים לומר שהם באמת מרוויחים בסדר. זה בעיקר כי רוב הצלמים הם די חנטרישים. הם לא יודעים לעמוד על שלהם ומפחדים שלא יקחו אותם לעבודות אם יציבו דרישות.

"תראי כמה עלה בעשר השנים האחרונות השכר של הדוגמניות, המאפרות והסטייליסטים. איך זה שרק לצלמים לא עלה השכר? בואי נאמר שצלם, שמשלם גם למס הכנסה ועל שכירות לסטודיו שלו וקנה ציוד בהרבה מאוד כסף, יכול לצלם דוגמנית תיכוניסטית שזו העבודה השנייה שלה ואין לה מושג מה עושים עם הידיים ועם הרגליים והיא תרוויח יותר ממנו".

איזו פנטזיה מקצועית עוד לא הגשמת?
"אני לא בטוח שאפשר לומר שזו פנטזיה, אבל כשהייתי יותר צעיר חלמתי לעבוד בחו"ל ובאיזשהו שלב ויתרתי על זה. בניגוד לדוגמנית, שחיה כאן והסוכן שלה מתאם לה עבודות בחו"ל, כצלם אתה צריך לחיות במקום שבו אתה רוצה לעבוד, אתה צריך שיכירו אותך. כבר הייתי אבא לילדים ולא התאים לי לעבור למדינה אחרת".

איזו פנטזיה מקצועית הגשמת?
"במסגרת האפשרויות שהחיים בארץ מציעים, עשיתי הכל. בכל שלב בעבודה יש פנטזיה אחרת. בהתחלה אתה רוצה תמונה בעיתון, אחר כך שער, אחר כך לצלם קטלוג ואז לצלם את הקטלוג לחברה או למעצב הכי נחשבים. אתה מציב מדרגה וחושב שאם תעבור אותה תגיע לשיא אבל אז אתה מגלה עוד מדרגה. אני חושב שדי עברתי את כל המדרגות. הרצון המקצועי הכי חזק שלי הוא בעיקר להמשיך ולעשות את מה שאני עושה הכי טוב שאני יכול".

מתי הצלחת לשכנע לקוח מסחרי במשהו שהאמנת בו?
"הצילום הוא עבודת צוות. באיזשהו מקום, אתה תמיד מנסה למשוך את הלקוח לסגנון שלך ולתוצאה הסופית יש תמיד את חתימת היד שלך. המטרה של הצלם היא שכולם ירגישו שעשית מה שהם רצו ושיצא מה שהוא רצה".
מה הטרנד הכי מעניין כרגע בצילום אופנה?
"כמו שעולם האופנה עצמו מאוד מפוזר ויש בו המון טרנדים, כך גם בצילום אופנה. פותחים מגזין ורואים המון סגנונות שונים, אין קו או צלם ספציפי שכולם מנסים לחקות וכל אחד מתחבר, מטבע הדברים, למה שקרוב יותר לליבו. אני גדלתי על האסכולה של ריצ'רד אבדון, צלם אמריקאי שהיה אחד מהבולטים בצילום אופנה בארה"ב בשנות ה-70' ונפטר לפני שנתיים. הסגנון שלו היה מאוד נקי, הרקעים אפורים, סגנון יפהפה שהשפיע עליי מאוד. עד היום צלמים רבים בעולם חוזרים אליו כמקור השראה".

אחרי איזה מגזינים כדאי לעקוב אם מתעניינים בצילום אופנה?
"זה תלוי בסגנון של הצלם. אני עוקב בדרך כלל אחרי המגזינים שנחשבים ליותר מסורתיים ולפחות מחתרתיים - ווג ממדינות שונות, הרפר'ס באזאר, W, נומרו, שהוא גם הכי פחות קונוונציונלי מבין אלה שהזכרתי. אתרי האופנה השונים הם אלה שמביאים היום את עיקר האופנה העכשווית והמחתרתית יותר".

מי המאפרות שאתה נהנה לשתף איתן פעולה ולמה?
"לאורך השנים בניתי קבוצה די מוגדרת של אנשי איפור ושיער ואני בוחר כל פעם צוות לפי אופי העבודה המתוכנן. גם לא תמיד כל אחד יכול להגיע. אני לא מאמין, בניגוד לצלמים רבים אחרים, בהיצמדות לאדם אחד. לכל פרויקט יש את הסגנון שלו ואת איש הצוות שמתאים לו".

אתה מסכים עם הקביעה שהדוגמנית היא האדם שהכי פחות מתחשבים בו על הסט?
"לא. זו שאלה מכלילה ולא נכונה. זה עניין של אישיות. יש סטים שבהם הדוגמנית עומדת במרכז תשומת הלב, לפעמים הלקוח ולפעמים הצלם. אבדון הגדיר את הקשר בין דוגמנית לצלם בצורה נפלאה. הוא אמר שהוא שואף ליצור על הסט סוג של אינטימיות, לא בהכרח מינית. אני דוגל באווירה נינוחה וטובה, ביצירת סוג של קליפה שמנסים לתפקד בתוכה. אבדון דיבר על כך שכשהצילום נגמר, הכל מתפוגג. יום אחרי הצילומים הוא יכול לראות את הדוגמנית ברחוב ולא לומר לה שלום כי האינטראקציה ביניהם השתנתה".

להיות עוזר צלם, זו דרך טובה להתקדם?
"זו הדרך היחידה להתקדם. מבית ספר לצילום לא יוצאים צלמים. חייבים לעבור התמחות כדי להפוך את התיאוריה למציאות, בדיוק כמו שסטודנט למשפטים הוא לא עורך דין. כאסיסטנט, לא לומדים רק איך להפעיל מצלמה אלא גם איך פועל השוק, איך מגישים הצעת מחיר, איך להתחמק מנוכלים, לומדים הכל על פתיחת עסק עצמאי. אין דרך אחרת בינתיים, יותר טובה מעבודה כאסיסטנט".

איזה מוסד לימודי לצילום נחשב בעינייך בארץ?
"היו לי כמה אסיסטנטים מהדסה, ויצ"ו חיפה ומקמרה אובסקורה (שהפך לבית הספר מנשר, ר.ר). כצלם אופנה, אתה צריך לדעת גם אמנות, גם אופנה וגם צילום, ואני לא חושב שיש בית ספר שהצליח ליצור את האיזון הנכון בין הלימודים העיוניים הללו לצד המעשי".