קום איל פו תמיד חייבות לעצבן איכשהו או סתם להיות שונות ובולטות. לפעמים זה מצליח, כמו למשל בשנה בה הן צילמו דוגמניות בנות 70, או לפני כשנתיים כשהן הוציאו קטלוג מאוייר שלצד הבגדים, פירט על 687 העבודות השקופות שנשים עושות בבית.
אבל לפעמים זה יוצא להן מאומץ. כמו למשל הקטלוג שעודד נשים להנות מאוכל ולא לסגף את עצמן והיו בו המון צילומים של נשים אוכלות, שאף אחד מהם לא היה שונה מרעהו ושבאף אחד מהם לא עברה הנאה אמיתית מאכילה, אלא רק תחושה של סיגנון יתר, פלסטי ולא מעניין.
והינה עוד יוזמה שהתחלקה בדרך - החלטה לצלם את דגמי קולקציית הסתיו החדשה, על המעצבות שעיצבו את הבגד במקום על דוגמנית. האם למעצבות של קום איל פו יש לוק בלתי צפוי, האם השקיעו בסטיילינג מעניין? לא, פשוט חשבו שמספיק להעמיד מול מצלמה בחורה בעלת מראה רגיל, לספר שהיא המעצבת והלקוחה כבר תהיה מרותקת.
אז לא. סף הגירוי כיום גבוה. הצילום הזה יכל להיות מצויין כצילום מגזיני לצד ראיון עם המעצבות, אבל כצילום שאמור להראות בגדים הוא בעיקר טורדני. בעיקר כי כקבוצה, המעצבות לא ניראות טוב ביחד. נוכחותה הפיזית של אף אחת מהן לא מחמיאה לאחרת. אם כבר, כדאי היה לעשות להן צילומים נפרדים. אבל גם על התענוג הזה הייתי מוותרת. נודפת איזו שביעות רצון עצמית, תל אביבית מהיוזמה, וכל הפוקוס נגנב מהבגדים.
בואו נשתגע
ניראה שהרעיון היה להראות ללקוחות את הפנים הנעימות שמאחורי הבגדים ולגרום להן לחבב את המותג יותר. אבל המטרה שתושג היא הפוכה. אז כל המעצבות של קום איל פו הן נשים (וואו. הישג פמיניסטי) חייכניות שמסתדרות נורא טוב ביחד כקבוצה. איזו דביקות. די כבר עם הנטייה הנשית להפוך את הכל למתוק ומקסים כמו באגדות. עשיתן לי בעיקר חשק לדפדף בקטלוג לבגדי אופנוענים ולראות קצת טדי ברז מזוקנים עם שרשראות.
ויש לי גם רעיון שיווקי ממש מבריק שיהפוך אותי למועמדת למחלקת השיווק של קום איל פו - בקטלוג הבא שימו לב, כדאי להמשיך עם המשחק הקטן והחמוד הזה ובמקום שהדוגמניות ידגמנו, לתת להן דווקא לעצב את הבגדים. כאילו, עולם ממש הפוך. יה, איזה מדליק. כמו בית בובות קטן.