על ראש שמחתכן

אולי בסתיו הקרוב הישראליות יתחילו לאהוב כובעים. מוזר לדבר על כובעים באוגוסט אבל כובעי הקיץ שראינו עד עכשיו לא ממש הרשימו, מכאן שאנחנו חותכות לסתיו.

מעצבי העל מתחילים לעשות פניית פרסה עצבנית אל האיפוק הרומנטי של הכובעים שנולדו בעשורים הראשונים של המאה ה-20.
במלחמת העולם הראשונה נשים נאלצו, לראשונה בחברה המערבית המודרנית, לצאת לעבוד ולהחליף את הגברים במוקדי התעשייה. הכובע, סמל סטטוס הכרחי, נאלץ להשתנות יחד איתן ולהתאים את עצמו למוכרות, לכובסות ולטלפניות של אירופה הנלחמת. הכובע האדוארדי של הגבירות, עם הנוצות הבולטות ומושכות תשומת הלב מימיה הראשונים של המאה הקודמת, נעלם לטובת כובעים קטנים יותר, פרקטיים ומחמיאים.

בלנסיאגה, גוצ'י, דיור, בוטגה ונטה ועוד חוזרים עכשיו אל גזרות הפעמון, אל הכובעים שנצמדים לראש ואל בדי הטוויד העדינים והסתוויים. הכובעים שלהם מתכתבים עם שנות ה-20' שהיו גם עליזות משום שאז, במקביל להתחזקותן בשוק העבודה, הנשים גם התחזקו והביאו את ההעצמה האישית למקומות חדשים. הן התחילו להיאבק על זכותן לבצע הפלות לפי החלטתן וגם הקודים המיניים החלו להשתנות. האישה שנותרה בעורף החלה לדגול בתסרוקת קצרות יותר ונשיות פחות, לעשן, להתאפר בצורה בולטת יותר, לשתות ולהפוך מתירנית יותר. אכן עשור מעורר השראה. גם רוב הכובעים שלפניכם לא מצויים ברובם בחנויות בארץ. אבל הם כאן כדי לעורר השראה.

בתמונה הראשית: כובע של ריפליי.

ריפליי, קניון רמת אביב, ה"א באייר 60, כיכר המדינה, תל אביב
אמפוריו ארמאני, ה"א באייר 72, כיכר המדינה, תל אביב