פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      חדש בביצה: דו ירחון

      מאחורי "סילואט", הדו-ירחון החדש לאופנה, עומדת דמות תזזיתית עם מטען עודף של אג'נדות, שמביאה הפקות אופנה יפות

      בימים אלה יוצא הגליון השלישי של סילואט אופנה וטקסטיל, מגזין דו חודשי שמופץ ב-10,000 עותקים, מחולק למנויים ונמכר בפיצוציות ובחנויות מעצבים. מחירו: 15 ש"ח. מאחורי סילואט עומדים אסנת סובח, מעצבת גרפית ומעצבת אתרים והאגודה הישראלית לטקסטיל ולאופנה שיושבת בשנקר.

      לסובח, הרוח החיה והבועטת שמאחורי המגזין הדו-חודשי יש אג'נדה מגובשת לגבי הפקות אופנה, לגבי חייהם של מעצבים בארץ בנוגע למצב התעשייה המקומית ובכלל. "נמאס לי מסטייליסטים ונמאס לי מסלבס שמדגמנים", היא אומרת, "אני מאמינה רק בסטייליסטים שהם מעצבי אופנה, שיודעים איך ליצור דיגום חופשי ושיכולים גם לעצב כנפיים אם צריך ובדוגמנית אמיתיים. אני לא אתפשר על רמה מקצועית".

      סובח מדברת על המגזין במהירות ובמשפטים מקוטעים. היא תזזיתית משהו, ממוקדת מטרה ומדברת בתשוקה על הצורך לנער את עולם האופנה המקומי ולחולל בו שינוי. מטרידות אותה המצוקות של מעצבי הטקסטיל וחוסר האמצעים של השוק המקומי. היא מונעת על ידי תחושת מחוייבת עמוקה לתחום ולאנשים שיוצרים אותו.

      ההיכרות שלה עם עולם האופנה התחילה כשעיצבה לוגואים למעצבים שונים והסתובבה הרבה בחנויות של מעצבים. "ראיתי שכולם משתמשים באותם בדים והחלטתי לייבא בדים ייחודיים לכל מעצב. מצאתי בדים נהדרים בטורקיה ולפני אחת הנסיעות הגעתי לשמוע הרצאה על טרנדים בשנקר".

      כשהגיעה להרצאה היא נתקלה בעיתון האגודה "ילקוט". "העיתון היה גרוע וזה נראה לי לא הגיוני. מדובר באגודה שקיימת 50 שנה והקימה את שנקר. יצרתי איתם מגעים, החתמתי אותם על חוזה וייסדתי באגודה את הקשר למעצבים המקומיים. עד אז, בכלל לא היה קשר בין האגודה למעצבי הטקסטיל בפרט ולמעצבי אופנה בכלל בארץ. היה לי ברור שחייבים לעשות גם משהו עם עיתון האגודה".

      התנועה למען ריקי בן ארי

      סובח התחילה לעבוד כמפיקת האגודה ובמסגרת התפקיד ניסתה ליצור אפשרויות קידום לבעלי מקצוע בתחום האופנה. לפני שנה למשל, הפיקה לוח שנה מיוחד של איורי אופנה במטרה לקדם את התחום החשוב והלא מוערך דיו בארץ. לפני ארבע שנים, בתחילת דרכה באגודה, היא גם ארגנה תערוכה למאיירי אופנה שבמרכזה עמדה המאיירת הישראלית המיתולוגית, ריקי בן ארי, שזוכה גם להכרה עולמית.

      "בעזרת תרומות של תעשיינים מקומיים אני מציגה בירידים בעולם דוכנים של מעצבי טקסטיל, אנחנו בעיקר מנסים לפתוח דלתות למעצבים צעירים בחו"ל", היא שולפת אינפורמציה בומבסטית מפתיעה נוספת, "אין אף גוף שדואג מהבחינה הזו למעצבים צעירים. מכון הייצוא דורש 2,200$ רק עבור דוכן. זה אמנם תעריף שמקובל בכל העולם, אבל אף מעצב מתחיל לא יכול להרשות לעצמו סכום כזה. אנחנו פועלים בלי להיות גרידיים וכאן טמון כל ההבדל".

      צוות המגזין מונה 15 כותבים משנקר, מלבד סובח, שגם הפקות אופנה בכל גיליון. את מדור חדשות האופנה הפותח של העיתון כותבת עיתונאית האופנה הוותיקה נועה ארבר, לשעבר מעריב. הדוגמנית נטלי עטיה קיבלה קרדיט כמפיקת אופנה ראשית בגיליון הנוכחי, אך טוענת כי אך סייעה לצלם יריב פיין וכי מדובר, מבחינתה, באפיזודה חד פעמית.

      ההפקות הן אכן הצד החזק של המגזין. הפורמט הגדול של הנייר מחמיא להן וטובי אנשי המקצוע בתחום מעורבים בהן. ההגהה והעריכה של המגזין בשלב זה עושים עדיין רושם חובבני.

      בגליון השלישי של סילואט: שיחה עם עו"ד המתמחה בחיקויים בתחום האופנה, כתבה על מעצבת נעלים הולנדית מעניינת, ראיון עם מיקה בשן, צילומי עבודות איכותיים של בוגרי שנקר, הפקה מגורענת בשחור-לבן עם בגדיה של מעצבת ההוט קוטור הישראלית מירה צבילינגר שצולמה במוסך מטוסים, הפקת לנז'רי אפלולית, שתי הפקות אופנה גרנדיוזיות נוספות בהן נתנו למעצבים שונים לשחק עם בדים איכותיים ועוד. באתר המגזין ניתן לראות הפקות מגיליונות קודמים.

      בנוסף, סובח יצרה קשר עם אנשי חברת ויקטוריה'ס סיקרט כדי לחבר בינם לבין מעצבים ישראלים. "ההלבשה התחתונה ובגדי הים של ישראל הם העתיד שלנו, זו מדינה של שמש, בכל העולם מחפשים את העיצובים שלנו", היא מציינת. נציגי החברה ייפגשו בספטמבר בארץ עם מעצבים מקומיים ויבחרו דגמים שלהם לקולקציות הבאות של החברה. בכדי להירשם, אפשר לפנות לסובח: osnat-67@inter.net.il