עם פרווה מבריקה, פאסון אצילי וקיק קינקי, הסוס מבסס את מעמדו כתחליף לדוגמן הזכרי לצד (או נכון יותר תחת) הדוגמניות הנחשקות בעולם, בקמפיינים ובהפקות אופנה. בכדי להבין את התופעה התמוהה לעומקה, יש ללכת אחורה בזמן ולעמוד על הקשר בין האישה לסוס ובין הסוס לאישה.
בימי יוון העתיקה הקנטאורים, יצורים מיתולוגיים שהם הכלאה בין גבר לסוס, היו ידועים לשמצה במנהגם האכזרי לרדוף אחרי נשים חסרות ישע ולאנוס אותן. שלי יחימוביץ' לא הייתה עוברת על זה בשתיקה. כעבור אלפי שנים ובקצה השני של היבשת חיה לה אצילה אנגליה בשם ליידי גודייבה, שהייתה טובת לב ובעלת השיער היפה בעולם, כך יעידו רבים. כשבעלה המושל החליט להעלות את המיסים לתושבי עירו, החליטה ליידי גודייבה, כאקט של מחאה, להסתובב בחוצות העיר רכובה על סוס, עירומה כביום היוולדה, כשרק שיערה הנהדר מסתיר את חמוקיה. התוצאה: תושב אחד הסתנוור עד עיוורון מגופה המהמם והמיסים בוטלו (עמיר פרץ - שנן ולמד).
כעבור קרוב לאלף שנה הומצא הקולנוע, בעקבותיו הטלוויזיה, ובעקבותיהם צמחה תעשיית הפורנו, ששיגשגה גם לכיוונים ביזארים. הסוסים תפסו מקום של כבוד בתעשיה, והחיה שהיתה מזוהה עד אז עם מעמד האבירות והמלוכה הפכה לפר הרבעה מהסוג הנחות ביותר.
יום אחד, בעידן הפוסט-פמניסיטי, עלתה לה ג'יזל, דוגמנית העל הברזילאית, על סוס לבן, והציגה עליו לראווה את גופה המושלם בעירום מלא. התמונה עשתה גלים ברחבי העולם לא מפאת העירום, כמו מהמיניות המתפרצת של ג'יזל, בפוזת רכיבה סטאטית ומגרה, אוחזת בחוזקה בפרוותו של הסוס. הצילום השערורייתי השכיח את העובדה שמספר שנים יפות לפני כן, הקדימה אותה מי שלימים הוכתרה כמלכת הפסטיגלים - יעל בר זוהר, שהתיישבה על סוס עוד בימי רמת אביב ג' העליזים לצורך צילומי שער ל "7 ימים".
ג'יזל הקדימה את בר
ואם נדמה לנו שכאן תם עידן הסוסים ופנינו לכיוון גן החיות למציאת תחליף אקזוטי מה טעינו. רק בקיץ האחרון הצטלמה בר רפאלי, בין השאר גם בתו של יבואן סוסים, לקמפיין של אירית כשהיא רכובה על סוס ומתכתבת עם האנמי והאקסית הכי לא אקסית של ליאו- ג'יזל. תחכום זה לא, צהוב זה כן. אהבנו.
המלכה אסתר, הלא היא מדונה, הצטלמה לשער של מגזין W כשהיא משתחווה לסוסים בהפקה אמנותית להדהים של צלם העל סטיבן מייזל וגם בקטלוג החדש של פוקס ניתן למצוא את אסתר ג'ונייר, אסתי גינצבורג, עושה נעים לסוס. אם לא די, מסתבר שגם מותגי העל לא יודעים שובע מסוסים, וב"ווג" האמריקאי האחרון ניתן למצוא לא פחות משש פרסומות מטעם בתי אופנה יוקרתים שמלוהקים אליהן סוסים. ממש הנשיונל ג'יאוגרפיק. אגדות אורבניות מספרות גם על אורווה בצמוד למשרדה של העורכת הראשית של "ווג", שחס ושלום לא תלך ברגל עד למחלקת גרפיקה.
אז מי הוא הסוס? בהמת מסע? חיית רכיבה אצילית? אביזר, תפאורה או דודי בלסר של מפריסי הפרסה? ומה אנחנו בכלל מנסים לומר כשאנו מצלמים סוס? ניכר שהאמירה נעלמה ברגע שג'יזל ירדה מהסוס ופינתה מקום לממשיכות אחריה. ותהייה/הצעה לקראת עונת הקטלוגים הבאה - בעוד שהפופולריות של הסוס בעיצומה, למה לא להקדים את זמננו ולשדרגו בגמל עם טוויסט אוריינטלי?