מגוון שלא באשמתו

ינאי יחיאל תוהה בקול בתחילת השיחה אם זה לא מוקדם מדי להגדיר אותו כצלם אופנה. בשלוש השנים האחרונות הוא היה פעיל מאד גם כצלם מגזין וגם כצלם אופנה, וההתקדמות שלו היתה מהירה ומרשימה בשני התחומים. זמן קצר אחרי תום הלימודים בקמרה אובסקורה, לקח אותו תחת חסותו עיתונאי גרמני שעובד בארץ ויחיאל צילם עבור העיתון היומי הגדול בגרמניה. אחת המצולמות שלו מאותם ימים המליצה עליו ל-Timeout, אחר כך הגיעה הפנייה משבעה ימים ויחיאל התחיל לתפור למוסף הגדול במדינה שערים וצילומי מגזין. בהמשך הרימו טלפונים גם עורכים מגלובס, מבלייזר, GO, את, עלמה (שבו יש לו מדור אותו הוא מצלם באופן קבוע), רייטינג ועוד. וכבר כשנתיים שמדובר באחד הצלמים המבוקשים בשטח.

במשך כל התקופה הזאת יחיאל הפגין כישרון בולט בצילום פורטרטים בסגנון נקי, חכם וחף מהתנשאות כלפי המצולמים, עם משיכה חזקה לאסתטיקה. בצילומים שלו ניכרים צבעוניות טובה והעברה נונשלנטית אבל מדוייקת של אישיותו של המצולם. בהפקות האופנה שלו ניכרת ראייה ייחודית, כזו שאפיינה את הקטלוג שצילם למותג "דיקי דירט" של ענבל הופמן ואת קטלוג האופנה שצילם לאמן אדם שר. התוצאות הטובות שהוא מגיע אליהן בצילום מגזין וצילום אופנה, מעלות את השאלה האם ההגדרות והנישות הסגורות שצלמי אופנה פועלים בתוכן הן הכרחיות, והאם באמת צלם שמצליח בשני תחומי צילום שונים, צריך לוותר על אחד מהם רק כדי לזכות בהגדרה ברורה.

מהקומה העשירית בדירה שלו ברמת אביב ג' נשקף נוף מעלף, אבל סביבת העבודה המועדפת על ינאי, היא הסטודיו שלו בדרום תל אביב, שם הוא מוצא בקלות לוקיישנים מעניינים.

אולי מפני שהוא התחיל לצלם אחרי גיל 30, הוא טרם פיתח מניירות של צלם אופנה מבוקש ומתנשא הדחוס בשביעות רצון עצמית. הוא לוקח הכל בפרופורציות ועורכים משוגעים על הנעימות, הרוגע, ההומור והתבונה שלו. הוא גדל במשפחה מסורתית במושב בית עריף, וכילד פנטז על עבודה משרדית שבה יעביר את ימיו בהחתמת טפסים, רק לא עבודות חקלאיות במשק המשפחתי.

כבר מילדות הוא ידע שלא ימשיך עם הקפדה על המצוות ובתום הטיול הגדול אחרי השחרור, עבר לתל אביב, מצא לעצמו משרה בורגנית, מכניסה ומשעממת בתחום יחסי הציבור, עשה חיל והרגיש שהוא נחנק. לפני 7 שנים קיבל החלטה אמיצה שהוא גאה בה עד היום ונרשם לראשונה בחייו ללימודים גבוהים.

"כילד צילמתי תמיד", הוא משחזר, "באיזשהו שלב הגיעה אליי המצלמה של ההורים שלאף אחד אסור לגעת בה, והתחלתי לצלם באובססיה כל דבר בבית. אבל לא חשבתי שצילום זה מקצוע שמתאים למושבניק. אולי לרמת שרוני. גם ציירתי שנים בלי ללמוד, הייתי הילד שמצייר לכיתה את שבעת המינים בסוכות, אבל אף פעם לא למדתי תולדות האומנות. כשהתבגרתי התחלתי ללכת למוזיאונים ואמרתי: אוקי, אני נהנה, אבל אני לא מבין את האומנות העכשווית. ואז, בגיל 29, הרגשתי שאני חייב ללמוד את זה ונרשמתי ל"קמרה אובסקורה".

"תוך כדי הלימודים המשכתי לעבוד במשרה הקודמת, והייתי בא לשיעורים כמו יאפי מכופתר. התלהבתי מהלימודים, והתחלתי לקבל תשובות לכל השאלות. סקרן אותי במיוחד החלק התיאורטי".

"העובדה שהעיתון הראשון שהתחלתי לצלם בו הוא ה"טיים אאוט" השפיעה על איך שאני מצלם, ונתקעו אצלי דברים שהשחרור מהם לוקח זמן", ינאי מספר. "זה עיתון שהאופי שלו הוא מדריכי וחייבים לראות למשל כל פרט בבגד וזה נדבק לי. בקרוב אני מתכנן לעשות הפקות מגירה שאני אעשה בהן מה שאני אוהב בלי ששום עורכת תשב לי על הראש".

אתה צריך להתבטל לגמרי בפני העדפות סגנוניות של העורכות שאתה עובד איתן?
"כל אחת שמקבלת עיתון מפנטזת על משהו ולפעמים, לא משנה שאתה למדת תיאוריות במשך 4 שנים, אתה הופך לכלי לפנטזיות של עורכת מסויימת, גם אם היא רוצה משהו מגוחך או חושבת שמשהו הוא מעודכן, למרות שהוא ברמת עדכון של לפני 5 שנים".

זה קורה הרבה?
"כל הזמן. באופנה ובפורטרטים. פתאום אומרים לי לעשות קלישאה, ואני אומר - איך אני יוצא מזה? העורך יאהב את זה, אבל אנשים שחשובים לי יגידו: 'מה זאת הקלישאה הזאת'. זה קונפליקט. לפעמים אתה לא עושה את הקלישאה ומקבל על הראש וזה עדיף".

התקדמת מהר ולא היית עוזר צלם. איך זה משפיע על העבודה שלך? זה חסר לך?
"אף פעם לא הייתי עוזר צלם ויש בזה חסרונות. לא למדתי מה מותר ומה אסור לעשות מול לקוח. הכי הייתי רוצה לנסוע עכשיו לאיטליה ולהיות אסיסטנט לחודש. כמו שפעם צייר היה צמוד לליאונרדו דה וינצ'י והעתיק אותו, עד שהוא פיתח שפה משלו. אני תמים ויכולים לנצל אותי. פעם למשל, פחדתי לא להעביר ללקוח את כל התצלומים אחרי הפקה. היום אני מסנן ומעביר רק את האופציות הטובות בעיניי ומרטש עד גבול מסויים".

אתה לא חושב שמגזינים מגזימים עם הריטוש?
"יש שערים שמרוטשים בצורה מגוחכת. זה מוזר שנערות שער ניראות הרבה פעמים כמו גיבורות על. אבל בכתבות אופנה הריטוש ריאליסטי ונעים. אני מרטש גם פורטרטים. למה שבנאדם מסכן שיצא לו חצ'קון באותו יום, יסבול?".

מה זה צלם טוב בעיניך?
"צלם הוא כמו בימאי של הסרט. בעיניי תמונת אופנה טובה זו תמונה שהייתי מוכן להגדיל ולתלות בסלון. בשביל זה צריך עין של צלם, וצריך לפתח שפה וזה לוקח שנים".

איך אתה מגדיר את השפה שלך?
"פעם היו סימנים מדוייקים של מה זה צילום אישה באופנה: שפתיים משורבבות ותנוחות פתייניות שמשדרות סקס, סקס וסקס. כשבאות אלי דוגמניות חדשות לסטודיו הן ברוב המקרים נעמדות בתנוחות סקסיות כי הן תקועות בקבעונות ישנים של עולם האופנה. הצילום העכשווי מתרחק מזה ובהתחלה גם אני ניסיתי לטפס על העץ הזה, להימנע מקלישאות, להראות שאפשר לעשות אופנה בלי למכור את האישה כמוצר. כשלמדתי סמיוטיקה סקרן אותי האם אפשר לצלם אופנה ולהציג את האישה כסקסית, אבל לא כאובייקט מיני.

"המחשבה הזאת לקחה אותי לקיצוניות, לצילומים שבהם האישה מסתכלת ישירות למצלמה, כי הסתכלתי עליה לא כקולב אלא כמושא לפורטרט. היום אני כן מנסה לרדת מהעץ הזה ולהתייחס לדוגמנית כאל כתם צבע וטקסטורה, שמשתלב עם שאר כתמי הצבע והטקסטורה: הבגדים, הרקע והאור".

אז איך אתה מתמודד עם דוגמנית שדופקת פוזות קלישאתיות?
"אני אומר לה לרדת מהחיקויים. היו מקרים שמישהי לא הצליחה להביא מעצמה תנועה מעניינת שמחמיאה לסביבה, לבגד ולכל הסיפור, אז אמרתי לה: תעמדי ותסתכלי עלי ישר. העדפתי לייצר את זה פשוט מאשר להנציח את הפוזות שכל ילדה עושה וזה מבחינתי ליצר שפה".

איזה צלמים השפיעו עליך?
"יורגן טלר שעשה סנאפ שוטס כבר לפני יותר מ-10 שנים וכל הצילום הישראלי מושפע ממנו וטרי ריצ'רדסון, שהוא יותר בוטה וחתרני. ההתחלה שלהם היא הצילומים של נאן גולדין".

למי מהקולגות המקומיים אתה מפרגן?
"אין לי קליקת צלמים, אולי כי אף אחד מצלמי האופנה לא בא מהמקום שלי. אני אוהב את העבודות של עמית ישראלי כי יש לו קו עם חוש הומור ואת הצילומים של יניב אדרי. לרוני כנעני יש שפה משלה. היא לא המציאה אותה, אבל היא משתמשת רק בה. אתה יכול לראות תמונה ולזהות שהיא שלה וזה יפה בעיניי. הבעיה היא שיש בארץ צלמים שלוקחים שפה של צלמים כמו יורגן טלר וטרי ריצ'רדסון, שגם אני, כאמור, הושפעתי מהם, ועושים הפקות מועתקות ברמה של אחד לאחד. זה מעייף ומעצבן. ברור שכולם מושפעים אבל אפשר לפתח רעיונות ולעשות משהו דומה".

יש לך אנשי מקצוע מועדפים?
"אני אוהב לעבוד המאפרת חן אלקבץ. הכרתי אותה בתחילת דרכה והיא מסתדרת עם אנשים, מרגיעה, לא מייצרת מתח ולא מתעצלת".

מה לגבי סטייליסטים?
"חוץ מהסטייליסטים המובילים כמו למשל ראובן כהן וסיימון אלמלם, כל השאר עושים את אותו הדבר. עד שאתה לא רואה את הקרדיט אתה לא מזהה את העבודה שלהם. אני לא מאשים אותם, כי זה מקום קטן וכולם הולכים לאותן שתי חנויות. אבל יש כאלה שיודעים לעשות את החיבור הנכון. כסטייליסט, צריך שיהיה לך ויז'ן. אתה לא בא להלביש, אלא לייצר נושא בתוך הדבר המורכב הזה שנקרא 'הפקת אופנה'. לא "יאללה בוא נצלם כוסית אני אביא המון בגדים". גם המאפרת צריכה לבוא עם ויז'ן.
"אני מסתכל על מגזינים בחו"ל, ועוד לפני שאני מסתכל על הצילום, אפשר לראות סטיילינג בשרני וכשיש כזה, כבר לא משנה מה הצלם עשה".

עבודות אמנות משפיעות על הצילום שלך?
"כל דבר יכול להשפיע, גם צילומים משפחתיים. עכשיו ראיתי סדרת צילומי סטילס של מישהו שמת. ודווקא הדברים האלה משפיעים עלי. אני מסתכל במגזינים ומזיל ריר אבל מושפע דווקא מדברים אחרים. כשראיתי את הקטלוג של הצייר אורי רייזמן חשבתי: "וואו, בא לי לעשות סדרת צילומים כזאת". רייזמן צייר למשל אישה קיבוצניקית בשמלה סגולה והייתי רוצה למשל לקחת שמלה כזאת מ'כתומנטה ולצלם".

איזה מגזינים אתה אוהב במיוחד?
"פעם הייתי מכור ל-The Face כמו כולם, אחר כך ל-ID ול-NUMERO וכמובן לווג האיטלקי. בארץ אני מעריך את 360 מעלות. כמה שזה מגזין קטן ובועתי הוא משפיע על יחצנים, משם על בעלי הממון ומשם על שלטי חוצות".

את מי היית רוצה לצלם?
"את מקואלי מקלקין, במיוחד אחרי שטרי ריצרדסון צילם אותו והראה מה אפשר לעשות איתו. ראיתי לא מזמן דוגמנית שקוראים לה דנה פרידמן ואני אשמח לצלם אותה. היו אנשים שחלמתי לצלם ואז כשזה קרה גיליתי שהם מגעילים. אנחנו בתקופה שמייצרים בה סלבס מסוג ז'. בכל העולם לכוכבי על יש פוזות אבל עדיין נשמר כבוד לאנשי מקצוע. פה, כבר נתקלתי בכמה סטייליסטים של סלבס שהייתי מעיף בבעיטה מהסטודיו, אבל לא רציתי לפגוע בהם".

מה אתה אוהב במקצוע?
"שמתקשר המצולם ואומר "וואו, אהבתי". זה יותר כיף מהתגובה של הלקוח".

מה השאיפות המקצועיות שלך?
"כרגע אני מרגיש שמיציתי את הפורטרטים ואני רוצה להתרכז בצילומי אופנה, לעשות הפקות לא לפי הזמנה ולמכור אותן. הייתי רוצה ללמד תלמידי שנה א' צילום. אבל לא הייתי רוצה להזדקן כצלם אופנה. אני אשמח להפסיק לעבוד ולעשות רק אמנות".