זה יפה להיות אמיתי?

נהוג עכשיו ובצדק, ללעוג למזריקות סיליקון בפרצוף, שסידרו לעצמן שפה עליונה משורבבת, בהמית ומתפנקת של כוכבת פורנו. שיער מחומצן (לא על פאנקיסטיות), תמיד שידר בעיני מאמץ עצוב להיות זוהרת. ציצי מסולקן גם ניראה בעיני מוגזם וצמא מדי לתשומת לב ברוב הפעמים, ובחורות עם הבעה קפואה מבוטוקס זה בכלל תמוה.

מצד שני, שלל הפגמים האסתטיים שיושבים לידך בבתי קפה ובאוטובוסים הם לא נעימים גם כן. הפיתרון של דאב, לקחת נשים עם תכונות פיזיות שהציבור חלוק על מידת היופי שלהן, ולהציג אותן לראווה, עורר אי נוחות. בואו נסכים שיש אנשים שאנחנו רוצים להתעורר לידם בבוקר ואנחנו אוהבים אותם ולא אכפת לנו שהם לא ניראים מושלמים ויש אנשים שאנחנו רוצים לראות על שלטי החוצות שלנו ולא, הם לא בהכרח צריכים לענות על אידיאל יופי בנאלי.

אבל הטריק של דאב היה לא הוגן. יש שטוחות חזה ותסלח לי הבחורה האמיצה שהצטלמה, שהן יותר מעניינות לצילום, את המנומשת אפשר היה לצלם יפה יותר ויש נשים מבוגרות ומרהיבות, עם שיער לבן שהן לאו דווקא האישה שצולמה למודעה של דאב. אני בטוחה שיש למצולמת לבנת השיער מעלות נפלאות. היא ניראת חמה, טובה ונבונה. אבל אל תדחפו לי אותה בפרצוץ ותגרמו לי להרגיש רע, אם היא לא יפה לדעתי. זה לא אומר שמושגי היופי שלי לא גמישים. זה אומר שבחרתם בבת החמישים הלא נכונה למודעה.

לכן היה זה משמח מאד לראות שאת האמנים שמציגים בתערוכת הנשים האמיתיות של דאב, האוצרת נטע גל עצמון, דווקא בחרה יפה ושהעבודות באמת מציגות מגוון מעניין של פנים נשיות, ולא במובן המציק והמתגרה של המילה.

הקריטריון לבחירה בעבודות שבתערוכת "הנשים האמיתיות" של דאב, הוא האותנטיות שלהן ופוטנציאל הרבגוניות. הקטלוג לתערוכה נפתח בשיר של תמר קרול מתוך הספר "קייטנת חורף" שמתמצת את כל הסיפור של היופי הנשי, ובכלל את סגנון החיים הנשי והמאומץ, באופן לירי, כנה ואמיץ.

אני באה משורה ארוכה של נשים קשות.
סבתי, כך אומרים, הרגה את סבי,
קודם באולקוס ואחר כך בלב.
דודתי, משוגעת, שרה שירים, יורקת בחצר לאומית, מדהימה את הרופאים.

אני באה משורה ארוכה של נשים שקשה להן.
אחותי ואני, שתינו סוחבות זכוכית במריצה,
במעלה הר אדיפוס שבהוואנה פ"ת
30 קילומטר לשעה, הרוח מעיפה את הפן.
במריצה אין דיבורית.

אני באה משורה ארוכה של נשים רואות
עם אצבע של פסנתרנית, עם זיכרון של הלגיון,
עם הוראות כביסה: סחיטות
כמו לימונדה צהובה על רקע קיץ

נזכרתי לספר לך את כל זה אתמול וגם
שלא קפצתי ראש אף פעם.
אבא היה עומד על שפת הבריכה
אני הייתי מקשיתה גב
שלוש ארבע ו...
שלוש ארבע ו..

(תמר קרול, קייטנת חורף, ספריית הפועלים, 2005)

הצלמת אנה ים מציגה בתערוכה שני צילומים על רקע ניטרלי שבהם לא ברור אם מדובר במצולם אם במצולמת (מצולם). תמר קרוון מציגה צילום ובו שלוש נשים בשמלה אדומה יושבות ויוצרות מעין פסל בודהיסטי רב ידיים ורגליים, כדי לרמז על שותפות הגורל הנשית. בצילום נוסף שלה, שערן של תאומות נקלע ביחד כדי לסמל קשר מזין בין שתיהן.

שי איגנץ צילם את הסופרת רונית מטלון ואת הזמרת ג'וזי כץ. שתיהן ניראות יפות, בשלות, חשופות ופגיעות בצילומים שלו. המבט שלו עליהם הוא גברי-רך ומפרגן.

עליזה אורבך, צלמת שעובדת מאז 1972 וצילמה במשך שנים, בין השאר, למוסף הארץ (סדרות של נשים בעבודה, אימהות מ-40 ארצות, אנשי ההתישבות העובדת, עולים מאתיופיה ומרוסיה ועוד), מציגה צילום של גולדה מאיר, אותו צילמה בחטף, אחרי מלחמת יום הכיפורים. צילום שהיה הויז'ואל המוביל בעיתונות, עם ההודעה על מותה, לימים, של רוה"מ לשעבר.

רונה יפמן, אמנית שמצלמת לרוב את האישי ומתעסקת בהבדלים בין הגוף הנשי לגברי, צילמה שלוש חברות שלה, בבגדי ים ישנים. העבודה ניקראת "שלוש הגרציות" ע"ש שלוש האחיות שהיו בנות הלוויה של אפרודיטה לפי המיתולוגיה הרומית וצוטטו רבות בתולדות האמנות, בין השאר על ידי רובנס ובוטיצ'לי. האוצרת טוענת בקטלוג, כי במפתיע, הגרציות של יפמן מקרינות כבדות ושעמום דווקא.

יפה גם הצילום של מאלדה שצילמה יפמן ב-2003. מצולמת בו עובדת זרה מקניה שיפמן פגשה בשעת בוקר מוקדמת על חוף הים ואספה לבית לזמן מה, תמורת ההסכמה להצטלם. תמונתה של מאלדה הופיעה בעיתונות בין היתר כשהיא רוקדת במועדון סטריפטיז תל אביבי והיא עבדה במיני עבודות מזדמנות. בכל אחד מצילומי הסדרה שעשתה עימה יפמן, מאלדה מצולמת באופן שונה. יום אחד היא נעלמה וככל הניראה גורשה חזרה לקניה על ידי שלטונות ההגירה.

גם עבודותיה של האמנית אלונה הרפז, מרשימות ונוגעות. היא מצולמת באחת מהן עם אחותה דופי בעת שזו באה לבקר אותה בברלין והביאה לשתיהן שמלות יפניות שהתיאמו מאד לגן היפני, שמצאו באחד הטיולים שלהן בגרמניה. השמלות הדומות, ממשיכות את משחקי הילדות שלהן.

בעבודה נוספת, מצולמת הרפז בשדה שיבולים עם בנה יונתן, מבן זוגה הגרמני. הצילום צולם בספטמבר, חודש המוכנה בגרמניה "העונה המוזהבת". הרפז מספרת כי הצילום הזכיר לה בין השאר את שרשרת ההזנה. אמא אדמה מזינה אותה, והיא מזינה את בנה, רגע לפני שגשם זלעפות, ניתך ארצה ומזין את האדמה.

התערוכה תוצג בבית בנמל, האנגר 26, נמל תל אביב.
עד ה-28.10. התערוכה פתוחה לקהל הרחב ללא תשלום.