פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      יש לנו זוכה

      וואלה! אופנה לא צריכה עוד פרקים בטקס פרסי האופנה של קשת. היא כבר הכריעה מי הזוכה שלה בקטגוריית צלם השנה

      בגיל 24, בעוד קולגות בני גילו מלטשים שוב ושוב את תיק העבודות שלהם בניסיון למצוא עבודה, מתחנפים למפיקות כדי להגיע לראיון ובמקרה היותר טוב סוחבים ציוד לצלם שהסכים לקבל אותם כמתלמדים, דודי חסון, פעלולן דינאמי וחסר השכלה פורמלית בתחום, הוא הדבר הכי חם בתחום צילום האופנה כרגע.

      לחסון אין אפילו תעודת בגרות וגם על צה"ל, הגוף שיכל לחזק אצלו את יכולת שיתוף הפעולה עם מערכות גדולות, הוא פסח וטרח במקום זה, על עבודות מזדמנות וביקורים בחוף הים.

      תיק העבודות שלו כולל הפקות מושקעות למגזינים "360 מעלות", "את", "סגנון", "קוסמופוליטן", "בלייזר", "לאשה" ועוד. קטלוגים (ל"הוניגמן קידס", ל"בארי מאייר", ל"קאלה" ולמעצבות טלי אימבר, מירה צבילינגר ואופירה אזרד) והמון בוקים לסוכנות "יולי".

      לרוב, אפשר לזהות שמדובר בצילומים שלו כבר ממבט חטוף. הפריים אצלו תמיד יהיה מובחן ולא דומה לדברים אחרים שראיתם. הקו שמאפיין אותו הוא אמנותי-נסיוני. כזה שבודק קצוות ועם חושים מעולים לאסתטיקה.

      אולי דווקא משום שאף מורה בבצלאל לא סירס את היצירתיות שלו, חסון מעז ללכת עד הסוף וליצור קומפוזיציות מעניינות וסקסיות, בהן הוא מוסיף טאץ' הזוי למציאות. הוא מגדיר את הסגנון שלו כ"הכי פשוט בעולם" וטוען שהוא מנסה לקלוט בעדשה את התחושות שיש על הסט. מצד שני, תביטו בתמונות ותחליטו לבד אם פשטות היא המאפיין הבולט שלהן.

      חסון גדל ברמת השרון והיום גר ביפו. לפני שלוש שנים, כשהדוגמן גילי בלומנר, חבר, הציע לסדר לו עבודה אצל הצלם אשל עזר, הוא לא הבין איך זה נדבק אליו בדיוק, אבל מצא את עצמו עובד עשרה חודשים כאסיסטנט שני של עזר, מה שאומר, להיות משועבד לסטודיו, להכין קפה ולנקות. אחר כך עבד תקופה קצרצרה כעוזר של הצלם יניב אדרי, ואז פנה לדרך עצמאית.

      ההפקה הראשונה שלו הייתה ל"42 מעלות". "אספתי חברים מקועקעים", הוא משחזר, "צילמתי ופניתי לקרן ארנלדס, העורכת. היא אהבה ופרסמה, ואז עשיתי עוד הפקות. במשך שנה עבדתי רק עם 42 מעלות, שהפך עם הזמן למגזין גדול המוכר היום כ"360 מעלות". ואז פנו אליי לקוחות מסחריים ועוד מגזינים".

      לא לייבש את הדוגמנית

      לא חסר לך ידע תיאורטי?
      "לא. כל פעם שאני מצלם אני לומד משהו חדש - אם זה על תאורה, על קומפוזיציות, או על סטיילינג. אני מצלם מהבטן ותופס רגעים. אני מצלם בלי חצובה כי אני אוהב לזוז על הסט ולא להיות מקובע. מי שמכיר אותי יודע שאני היפר אקטיבי".

      מה היתרון של התזוזה?
      "יש יותר סיכויים שתתפוס רגע טוב של דוגמנית. רוב הצלמים הגדולים בארץ מצלמים לאט ומייבשים את הדוגמניות. אני נותן להן לזוז ומצלם מהר. ברגע שאתה מצלם במשך שעות, עוד פולורואיד ועוד פולורואיד, אתה מאבד את זה".

      עולה מהצילומים שלך שאתה חובב לוקיישנים מאתגרים.
      "אם יש ארט או סטיילינג מספיק מעניינים אין לי בעיה להישאר בסטודיו. אבל כן, אני אוהב לצלם אופנה בחוץ, זה שילוב מנצח. יש לי מבחר לוקיישנים מטורף. אני לוקח את האוטו, מטייל ומחפש. בשבת האחרונה, למשל, נסעתי לטבריה ומצאתי כנסיה. נכנסתי ושאלתי את הנזירה אם אפשר לצלם שם הפקה ל"קסטרו". אבל לוקיישן זה לא פתרון, ואם הדוגמנית או הצילום לא מעניינים, אז מה זה שווה".

      נתקלת פעם בדוגמנית שממש לא עניינה אותך?
      "אם יש מישהי כזאת אני מראש לא עובד איתה. אתה רוצה מישהי שתבוא ותיתן לך השראה, לא מישהי שאומרת "תגיד לי מה לעשות". דוגמניות שהיו רקדניות זה יתרון. כשהופעתי ב"דוגמניות 2" היה חשוב לי לדבר יפה לדוגמניות. אני לא מתחיל איתן, זה לא הקטע שלי. מעניין אותי לצלם, לא לעשות טיזינג כמו שהרבה צלמים עושים".

      איזה מגזינים אתה אוהב?
      ""id", "ווג איטליה" ו"קראש". בארץ, היחיד שאני יכול לפרגן לו זה "360 מעלות". זה מגזין שנותן לצלמים להתפרע. ברוב העיתונים עוצרים אותם ולא נותנים להם לעשות בדיוק מה שהם רוצים".

      מה המחלוקות הנפוצות בינך לבין המגזינים?
      "בחירת פריימים, עימוד וחיתוכים. כשחותכים לי את התמונות זה משגע אותי. זה מפריע לכל צלם, ואני מעדיף להיות מעורב כמה שיותר".

      מי הצלמים האהובים עליך?
      "אייל נבו ועמית ישראלי הם היחידים בארץ שמרגשים אותי. בחו"ל יש מלא: סטיבן קליין, סטיבן מייזל, טרי ריצ'רדסון...לכל אחד יש ייחודיות משלו".

      ראית לאחרונה הפקה בלתי נשכחת?
      "הייתה הפקה של סטיבן מייזל ב"ווג איטליה" שהרגה אותי - צילומים של נשים מפוצצות בכסף שבאות לעשות ניתוחים פלסטיים".
      (לקוראינו שהשליח של "ווג" שוב שם להם את העיתון בחוץ וגנבו להם אותו, נספר שמדובר בהפקה שמשאירה רושם חזק ומעוררת אי נוחות בצופה, כי היא משלבת בין בית חולים וסטייל: מתוארות בה נשים מטופחות להפליא בחדרי ניתוח, בדרכן לשיפוץ הנתונים הטבעיים).

      בלי דרמה קווין

      מה לגבי אנשי מקצוע? יש לך מאפרות וסטייליסטים מועדפים?
      "אין לי אנשים קבועים. חשוב לי שמי שאני עובד איתו יהיה בנאדם ושלא יהיה דרמה קווין. סטייליסטים זו הבעיה הכי גדולה בארץ, כי אין הרבה. אני יכול לפרגן למיקי אבני, עבדתי איתה המון בהתחלה. בגדול, אין אצלי משחקי אגו על הסט. לכל אחד יש את התפקיד שלו ואני פחות אוהב שמתערבים לי. התפקיד שלי זה לצלם, התפקיד של הסטייליסט זה לעשות סטיילינג, ואם יש לו בעיה הוא בא אליי ואומר לי באוזן".

      אפשר להצליח בלי להיות עוזר צלם?
      "כן, הכול עניין של מוטיבציה. יש מלא צלמים מוכשרים שלא נתנו להם עדיין צ'אנס. אני חושב שהם צריכים להמשיך לצלם חינם כל הזמן, לארגן לבד סט ולהציע את העבודות שלהם".

      את מי היית רוצה לצלם?
      "אני הכי אוהב לצלם אנשים מעניינים מהרחוב, טיפוסים. זה יכול להיות כל דבר, הומלס או איזו מישהי עשירה. אני יוצא החוצה ומקבל השראה, וכמה שאתה יותר מסתובב יותר טוב".

      מה החלק הכי קשה בעבודה שלך?
      "הצביעות, הגועל נפש והרוע מסביב. אנשים מתעסקים בדברים תפלים במקום לעשות את העבודה וללכת הביתה. יש אנשים שמנסים לשים לך רגליים, אבל זה רק מדרבן".

      מה החלום המקצועי שלך? לאיזה טלפון אתה מחכה?
      "קמפיין גדול בחו"ל. אני מתכנן לצבור עוד ניסיון ולנסוע לנסות את מזלי בחו"ל. כרגע המטרה שלי היא ליהנות, מקווה שזה לא ייגמר. אני כל הזמן מחפש ורוצה לעשות דברים חדשים. ברגע שאני אפסיק לחפש זה יהיה עצוב".