דרושה עורכת אופנה ביצ'ית

אולפני פוקס יהפכו את "השטן לובשת פראדה" לסדרה. למה שקשת לא תקדים אותה? פתחנו באודישנים לעורכות אופנה

תמר וינפלד
17/10/2006

ההצלחה בקופות של "השטן לובשת פראדה" (הכנסות של 168 מיליון דולר ב-108 הימים מאז הוקרן לראשונה) גרמה לאולפני פוקס האמריקאיים להודיע שלשום, כי הם מתכוונת ליצור סדרת טלוויזיה שתבוסס על הספר של לורן ויסבורג.

אם חברת הפקות מקומית תהיה זריזה מספיק, היא עשויה להקדים ולהרים סדרה עם האנה ווינטור המקומית. דווקא יש לנו מועמדת טבעית לתפקיד הגיבורה, אבל אנחנו מעדיפים לשמור על יחסי שכנות טובה ולא לנקוב בשם. אנחנו, בניגוד לטוקביסטים, חותמים בשמות האמיתיים שלנו על הטקסטים. מה שכן, הרמנו פה אודישן רב משתתפות, לכל המועמדות הפוטנציאליות. בחרו את עורכת האופנה המקומית, שהייתם רוצים לראות סרט או סדרה המבוססים על חייה. היו אתם המלהקת, אנחנו כבר נתקשר לאוחובסקי-פוקס.

עוד בוואלה!

צפו: איך להפוך את ארוחת הערב עם הילדים לפעילות חוויתית?

בשיתוף חברת גליל

טוב לי בג'ינס

עופרה איווניר, 39, עורכת אופנה ב"את" בתשע השנים האחרונות. דגמנה מגיל 14.5, המשיכה כבוקרית בסוכנות דוגמנות והשתלבה בעיתונות. נשואה ואמא לשלושה. תמירה, בעלת מראה מוחץ וסגנון נינוח.

החיים שלך יתאימו לגרסה הישראלית של "השטן לובשת פראדה"?
"מה שקורה בסרט לגמרי רחוק מהמציאות שאני חיה בה. התנאים הפיזיים פה אחרים: אנחנו לא עובדים במשרד רחב ידיים, לבן ובוהק, אלא במשרד רגיל ביותר. אני מאמינה שמה שיש בסרט לא רחוק מהמציאות של בירות האופנה האחרות, אבל תל אביב היא לא בירת אופנה. יש פה השקות ומסיבות, אבל אין כאן סצנת אופנה קטלנית והכול פחות נוצץ וגדול. לא שלא נחמד, אבל רחוק מהמציאות שמתוארת שם".

אבל בטוח יש דמויות בסרט שהזכירו לך אנשים שאת מכירה.
"נכון, אבל בסרט הן מוקצנות. המטרייה זהה, אבל ההתנהלות פה שונה".

עד כמה חשוב לך להיראות ייצוגית בעבודה?
"אני מתלבשת איך שנוח לי, מעולם לא הייתי קורבן אופנה. בדרך כלל מה שאני לובשת עולה בקנה אחד עם מה שאופנתי, אבל לא מכוון לשם. אני לובשת טי שרט וג'ינס בבוקר ובערב, מקפידה בדברים הקטנים ולא מרגישה שאני צריכה לבוא לעבודה כמו הדוגמניות שאני מצלמת".

את מרגישה שיש לכם כוח להעלות או להפיל מעצב?
"אנחנו לא מנצלים את הכוח הזה, למרות שהרבה פעמים על פינו יישק דבר. אנחנו גם משתדלים להעביר את החומרים שלנו כך שהאופנה לא תיתפס כדבר לא מושג, כמו בסרט".

לפי הסרט צריך לבחור בין חיים אישיים לבין עבודה במגזין.
"התפקיד שלי לא דורש בחירה ווויתור. השעות שלי נוחות, ואני לא חושבת שאופנה זה הדבר הכי חשוב בעולם. הגיבורה בסרט למשל, בחרה להקריב את החיים הפרטיים שלה ושילמה המחיר".

היית רוצה לפגוש את אנה ווינטור?
"כן, כמו שהייתי רוצה לפגוש כל גיבור תרבות אחר. הייתי שמחה להצטרף אליה לאיזו תצוגה בניו יורק, ולשבת איתה בשורה הראשונה. אבל אם היא תהיה לא נחמדה אני אעמיד אותה מיד במקום".

יחצנים מקבלים נזיפות

דורית בכר סולל, בת ארבעים ומשהו, עורכת הסטייל של "לאישה" בארבע השנים האחרונות. אמא לילד. בלונדינית חובבת בגדים שחורים וקלאסים.

את מרגישה לפעמים כמו עורכת אופנה ששווה סרט?
"היו לי רגעי הזדהות קלים, אבל אין מה להשוות. זה כמו האוסקר שלנו לעומת האוסקר שלהם. בתוכנית לקראת טקס פרסי האופנה ששודרה פה לא מזמן, למשל, סלבס עלו לבמה בג'ינסים מהוהים. לא היית רואה את זה בחו"ל".

את בקשר ישיר עם מעצבים?
"רק דרך יחצנים וכתבים. אני נחבאת אל הכלים ולא מגיעה לכל אירוע נוצץ, בטח לא כשהאופנה מקושרת לסלבס. אותי מעניין לבוא לפרזנטציות ולתצוגות. כשהופכים את זה לאירוע יותר חברתי ממקצועי זה מפריע לי כי אני לא יכולה למשש את הבדים ולשמוע הסברים ענייניים. אני אוהבת פרזנטציות מצומצמות - כשמזמינים סטייליסטיות ועורכות ומראים להם את הדגמים. זה יותר פרודוקטיבי מעוד אירוע של התחככות".

כשאת באה לאירועים, חשוב לך להיראות ייצוגית?
"אי אפשר לראות עליי במה אני מתעסקת. אני לובשת הרבה שחור, ויהיו כאלה שיגידו שאני פיינשמייקרית, אבל אני לא נוהה אחרי טרנדים לוהטים. חשוב לי טעם טוב, ולא מה שצועק "אני מעכשיו".

את מקבלת מתנות שוות, כמו בסרט?
"בטוח לא בסדרי גודל כאלה. חברת תיקים נגיד, תיתן לך פה מחזיק מפתחות. ב"לאישה" יש מדיניות מפורשת לא לנצל את זה. אם זו גופייה זולה או הנחה אז בסדר, אבל יש יחצנים שמקבלים ממני תלונות על ההצעות הבוטות שלהם. יחצנים מסוגלים לכתוב בהזמנה: 'לבאי האירוע תינתן מתנה'. אני חושבת שזה לא צריך להיות".

בסרט עובדים מסביב לשעון. גם את עובדת ככה?
"השעות שלי סבירות למעט בתקופות חגים. בדרך כלל יום - יומיים בשבוע נשארים עד שבע-שמונה בערב, ובחגים כל יום עד שמונה-תשע. אבל אני לא בעבודה עד שתיים בלילה".

איך את מתיחסת ליכולת ההשפעה שלך על השוק?
"יש לנו כוח, אבל אני לא אקטול מישהו אלא אדגיש מה שכן יפה בעיניי. אם יש משהו מזעזע נתעלם ממנו, או ניתן ביקורת עדינה".

אלוהים יש רק אחת

ליסה פרץ, 34, עורכת מוסף "סגנון" של מעריב בשלוש וחצי השנים האחרונות, כותבת את הטור "ספורט אלגנט" ב"רייטינג", בעבר כתבת ב"סופשבוע". זוהרת, מוקפדת, מחוברת ומכורה לעקבים.

יש מצב לסדרת הומאז' מקומית? הסצינה האופנתית פה דומה מנקודת המבט שלך, לזו של ה"ווג"?
"לא ממש. איכות החומר האנושי כאן שונה בתכלית מזו שב"ווג". עיתונאים בחו"ל למדו את המקצוע באוניברסיטה. הם בקיאים ברפרנטים, בהשראות ובנרטיב של עולם האופנה. עיתונות האופנה הישראלית גחמנית לגמרי, כל דכפין יכול לכתוב על גרביונים וזו הרמה של הטקסטים. מצטטים משניות מ'ווג' וזה הכי פתטי. רק דברים קשים יש לי לומר".

מבחינת ההתנהלות יש דמיון?
"עיתונות הנשים בישראל אפורה ככל המערכות ואין בה שום גלאם. סך הכול אני מקבלת יותר "ווג" מעורכות אחרות. עיתונות זה דבר אינטנסיבי, לחוץ וסיזיפי. אז שם עושים את זה בין ארוחת יוקרה לבין פגישה עם צלם על, ופה זה בלי מותרות ובלי מושאי סיקור כמו בסרט. כשיש רק רחוב וחצי של אופנה, שום עורכת לא יכולה להתנהג כמו אלוהים".

ובכל זאת, גם בארץ יש אירועים שמנסים להיות נוצצים, תצוגות והשקות.
"גם כתב בעיתון רכב הולך לאירועים של כלי רכב. זה לא אירוע שבו את פוגשת את ג'וני דפ. אותם אנשים שבאים לאירועי אופנה באים לאירועים אחרים כי זו לא תעשייה אמיתית שיש בה מיתוג אמיתי. לכן אף אחת מעורכות האופנה שאני מכירה לא מתייחסת לעצמה כאל מטרונית שנותנת פקודות והולכת על עקבים.

"אני במקרה הולכת על עקבים כי זו המהות האופנתית שלי, אבל לא בגלל שהתפקיד שלי מחייב איזושהי הסתגננות. עם זאת, דווקא העליבות בארץ מאתגרת. את עושה עיתונים של אופנה במציאות לא קלה, במלחמה, למשל, וזו חוויה עיתונאית מעשירה".

את מרגישה את ההשפעה שלך על התעשייה?
"מי שחורץ את גורל עולם האופנה המקומי והבינלאומי זו אנה ווינטור - אלוהים, את יודעת, יש רק אחת. מקום נידח וחלוש מבחינה אופנתית כמו ישראל, מתרגם מה שהוא קורא במקומות אחרים. אני לא מחקה, אבל אם אני קובעת שאפור זה הצבע הבא זה לא בגלל שזה מה שהמעצבים פה החליטו. הם פתחו מגזין או ראו תצוגה ושעתקו את זה. אני לא משפיעה על תעשייה אלא על קוראים, אם כבר. לא קובעת פנטזיה, אלא מתווכת בינה לבין הקוראים".

נראה שהעורכות בארץ נשארות מאחורי הקלעים ולא הופכות לסלבס בפני עצמן.
"לא נכון. נילי לנדסמן ושירה ברויאר מוכרות וקובעות. חיכיתי למה שהן כתבו וניהלתי איתן דיאלוג כזה או אחר, וזה כבר אומר שהן חשובות. חוץ מהן, שום טקסט שקראתי לא באמת העשיר אותי.

מה שכן, יש היום השפעה של עיתוני האופנה על עיתונים אחרים, שהתחילו לאחרונה לצלם מרואיינים בגיבוי סטיילינג, איפור ולוקיישן, וזו אינטרקציה מגניבה".

ואם אני אתעקש למצוא נקודת השקה בינך לבין אנה ווינטור?
"ראיתי אותה פעם. לפני ארבע שנים יצאתי מתצוגה של 'דיור' בפריז, וזיהיתי אותה לפי הקארה המסותת והבגדים. החשתי את צעדיי, עמדתי אמה וחצי ממנה, נשמתי נשימה עמוקה. ואמרתי לה: "הלו מדאם ווינטור" היא הסתובבה אליי והצגתי את עצמי.

"היא לא הושיטה לי יד, אמרה לי את ה"הלו" הכי קורקטי שאמרו לי אי פעם והמשיכה ללכת. ייבשה אותי במקום. היא בטח חשבה שאני הומלסית שנטפלת אליה ורוצה לגנוב לה את מעיל הפרווה. הייתי לבושה הכי טוב, ועדיין, אני בן אנוש, ראויה לבוז מצדה. למה עשיתי את זה? הרגשתי שאני חייבת, לא משנה היקף הפדיחה. אבל לא אכפת לי, אמרתי שלום לאנה ווינטור וזה מה שחשוב".

בנות רעות ואוחצ'ות

יעל ליבנה, 31, עורכת משנה ועורכת אופנה במגזין GO, בעבר עורכת מישנה במגזין "אקסטרא לארג'". בדיוק מה שהקוראות הצעירות והאופנתיות של Go מדמיינות כשהן קוראות את הטקסטים שלה. מעודכנת וידועה בזיהוי הטרנדים המהיר שלה.
(גילוי נאות: יעל וכותבת שורות אלה יושבות באותה המערכת ובאותו המסדרון וחולקות לא אחת ארוחות צהריים, חיבה וריספקט).

המציאות האופנתית שלך זוהרת כמו בסרט? אפשר לבסס עליה סדרה?
"מה שדומה זה שעולם האופנה, בכל העולם ובארץ, בנוי בעיקר מבנות רעות ואוחצ'ות, שזה בנות עוד יותר רעות. פה אף אחד לא זורק תיקים על השולחן ומתנהג כל כך מגעיל, אבל יחסית לתעשיות אחרות, תעשיית הזוהר הכי מחרידה. זה כמו בחטיבה, שכולם צריכים להתלבש בקוד מסוים, ומי שלא - לא מגניב ולא נחשב".

יש בארץ יש קוד לבוש באירועי אופנה?
"כן, למרות שפה אף אחד לא יכול להרשות לעצמו אביזרים של מרק ג'ייקובס, ומה ששולט בקרב הסטייליסטים, שהם מובילי אופנה, זה מראה 'לא התאמצתי'. בתצוגות של 'קסטרו' גם הקטע של מקומות הישיבה נהיה מוסד. שם אתה מקבל מקום ישיבה לפי כמה שאתה שווה בתעשייה. אבל בתצוגות בחו"ל, עד שאנה ווינטור לא מגיעה התצוגה לא נפתחת, ופה לא מחכים פה לאף אחד. יש דמויות מיתולוגיות, כמו נורית בת יער, למשל. היא בולטת בשטח ונראית מיוחדת. אבל היא הכי לא ביץ'".

מה לגבי מתנות? בסרט יש סצנה שבה הת'אווי מחלקת לחבר'ה שלה פריטים של מעצבים שקיבלה חינם.
"כולם מקבלים מתנות. לכל מותג יש משרד יחסי ציבור, שמארגן תצוגות אופנה וגם שולח שוברי קנייה, הנחות או בגד מתנה פלוס קומוניקט . ככה הוא גורם לעיתונאי לראות את המוצר ואולי אפילו ללבוש אותו".

הגיבורה בסרט, בחורה אינטיליגנטית ונורמלית, מתמכרת לעבודה שלה בצורה קיצונית. מה כל כך שואב בעולם האופנה?
"יש סיפוק ענק לראות על הדוכן שער שיצרת, או לראות שהוא אזל בקיוסק. הפקות אופנה זה משחק בברביות של גדולים".

מקסימום נעשה שופינג למפיקה

קרן ארנלדס, 28, עורכת אופנה וויזו'אלס ומו"לית שותפה במגזין 360 מעלות. נשואה ואמא לתינוקת. הכי וינטאג' שיק על נתונים של ברבי.

אנחנו מחפשים פה כוכבת להומאז' מקומי ל"שטן". אפשר לראות בך מועמדת?
"מצחיק לצפות לדמיון בין הסרט לבין עולם האופנה הישראלי ולהשוות בין פאשן מגזין לבין מה שקורה פה. העבודה בייסיקלי דומה אבל כאן הכול די עלוב ושם די בומבסטי. אין מישהי שמתרוצצת לי בין הרגליים ואני רודה בה. יש לי מדי פעם אסיסטנטיות שמפיקות צילומים מורכבים, ואני נשארת בצד הבימוי והקונספט".

יש קוד לבוש במגזינים?
"לא יודעת מה לובשים במערכת "את" או "לאשה". אני מגיעה לעבודה בג'ינס וכפכפים, וגם התפיסה האופנתית של המגזין משוחררת. זה לא שאני בפלאש לייטס וכולי "שאנל" ו"פראדה". אני לא מסתובבת בכיכר המדינה, תמצאי אותי יותר בחנויות יד שנייה".

ואם מחר תראייני מפיקה, מה שהיא לובשת יהווה שיקול?
"המפיקה אצלנו מתעסקת יותר בהנהלת חשבונות. את ההפקות אני מעדיפה לעשות בעצמי או עם אסיסטנטים פרילנסרים. אבל יהיה מזוייף מצדי להגיד שאני לא מסתכלת על הדברים האלה, כי יש לי רגישויות לעניין וטעם ספציפי. אני מניחה שזה היה משפיע. אם מישהי הייתה נראית לי מאוד בתחומים אחרים, היינו עושים איתה סיבוב קטן וקונים בגדים.

"אבל אם מישהי הייתה באה עם משהו מחריד לחלוטין אני מניחה שזה לא היה מתאים. אבל זה לא שעכשיו אני מחפשת מישהי סופר סטייליש. כי כל המונח של סטייל פה שונה. ליסה פרץ אולי מתקרבת בלוק שלה לכיוון תעשיית המגזינים. חוץ מזה, המקבילים שלנו בחו"ל הם לא "ווג", "אל" וכאלה אלא עיתונים יותר מחוספסים".

איכשהו עורכות אופנה בארץ לא הפכו לסלבס.
"גם המעצבים אנונימיים, להוציא כמה שמסחרו את עצמם בטירוף. ההמון לא באמת מתעניין במי שבחרה את התמונה. אם הציבור פה היה צרכן כפייתי של מגזינים היה נבנה סביב הנושא הזה איזשהו מיתוס, אבל אין פה תעשיית מגזינים אמיתית".

בתמונה הראשית: מגפיים של H&O.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully