אביגדור ליברמן, כנס, כנס

יש לפחות שני מגזרים בישראל שיכולים להפיק תועלת מהמגזין "חג'אב פאשן". מגזין האופנה המצרי מציג אופנה שיכולה לתת השראה בעיקר לנשות הציבור הערבי, וגם נשים דתיות יהודיות יכולות ללמוד ממנו משהו על האסתטיקה של הלבוש הצנוע ואפילו טיפים לקשירת המטפחת.

רמת הצילום, הדוגמניות ובעיקר הבגדים והסטיילינג המוקפד מפתיעים מאוד לטובה ממה שהייתי מצפה ממגזין אופנה מצרי. העובדה שהוא מופץ במדינות המתקדמות תרבותית הרבה יותר מאשר מצרים, כמו כווית, קטאר והאמירויות מעידה על איכותו.

מטרתו של "חג'אב פאשן" היא להביא את הטרנדים האחרונים באופנה המצועפת. שם התואר veiled, שנעשה בו שימוש ניכר במגזין, יכול להיות מתורגם כ"מצועפות", "מוסוות", "מכוסות", אני אעדיף לעשות שימוש במילה "רעולות" למרות הקונוטציות המיליטריסטיות שלה.

זהו, אם כך, המגזין הראשון לנשים הרעולות והוא יכול ללמד אותנו שיעור חשוב על איך אפשר לצלם נשים באופן שאינו סקסי – למרבית ההפתעה אפשר להציג אופנה גם בלי שהנשים הלובשות אותה ייראו כאילו הן על סף אורגזמה מזויפת. ויתרה מכך, הנשים הצנועות המצולמות ב"חג'אב פאשן" נראות יפות, אינטליגנטיות, חזקות, עדינות ומעוררות כבוד.

אצלנו במערב, ושלא נאמר ביישות הציונית, נשים המצולמות לצורך פרסומות לא מעבירות את התחושה הזו, ובעיקר את הסעיף האחרון כבר לא ראינו הרבה זמן. דבר שני שאנו, כישראלים, יכולים ללמוד מהעיון במגזין האופנה המצרי הוא שכמעט כל מה שמוצג בו היה יכול להיות בקולקציה של "משכית", לו היא עדיין היתה קיימת.

בשנות השישים של המאה הקודמת היתה ישראל יצואנית מצליחה של אופנה בארומה מזרח תיכונית לכל העולם, בזכות חברת האופנה של רות דיין. את סיפור ההצלחה הישראלי ההוא כבר זנחנו לטובת ג'ינס וטריקו, אבל כמה נעים להיזכר במוטיבים התנכ"יים ההם כשהם מקבלים פרשנות עכשווית.

המשמעויות של כיסוי הראש והלבוש המסורתי בעולם המוסלמי הן רחבות ועמוקות, ויוצרות דיונים רבים. אבל הזווית המעניינת שבהן היא שהמאבק לקידום זכויות הנשים דווקא שואב את כוחו מהקריאה של נשים לנשים לעטות רעלות.

"חג'אב פאשן" הוא מגזין דתי, ואולי זה מה שמאפשר לו להתקיים. בראיון עם דוגמנית מדהימה ביופיה בשם מיירה אל שייח', שהתחילה לדגמן בגיל 15 ואף נבחרה ל"פנים של אפריקה" היא נשאלת מי היא דמות המופת שלה, ותשובתה היא "הנביא מוחמד".

למרות שמדובר במגזין דתי הוא מציג על השער שלו בכל פעם אשת קריירה מצליחה אחרת והרוח שלו היא של העצמה. חוץ מראיונות עם נשים מצליחות וכתבות על בריאות וטיפוח יש בו כתבות כמו למשל "אל תהפכי לאמא של בעלך". אחת מכותרות המשנה במגזין, שנקרא על ידי 100 אלף נשים במזרח התיכון, היא שהנשים הרעולות מסירות את המסך (במשחק מילים על המילה veil) במובן שהן יוצאות לאור ושמות את עצמן על המפה.

"חג'אב פאשן" מציג בגדי קז'ואל, פורמל, שמלות ערב ושמלות כלה ויש בו לא מעט פרסומות למאפרות, שהן גם מעצבות מטפחות. הפונקציה של מעצב שיער היא חסרת חשיבות לאשה הלובשת כיסוי ראש, ואילו עיצובי המטפחות במגזין מעוררי השראה ומדהימים.

עמוד אחד, מעניין במיוחד, עוסק באשה המוסלמית מסביב לעולם. "האופנה של האשה לובשת החג'אב נעשתה מגוונת - מעידן העבאיה והשילה, דרך הבורקע וג'אלאבייה, עד הג'ינס ובגדי הקז'ואל. התעכבנו על קבוצה נדירה זו של תמונות המבליטה את עומק הפער בין הציוויליזציות והתרבויות ואת טבעה של הסביבה המקיפה, והשפעתה הניכרת על בחירת האשה את צורת האופנה שלה. עייני היטב בתמונות כדי לשאוב רעיונות, מה שיוסיף מגע חדש לחג'אב שלך".

מרתק לראות את הפער בין הצורות השונות של כיסויי הראש הנלבשים בארצות האיסלאם השונות: מאשת הקריירה הכמו נזירית המצרית (לא בטוח שזה ממש ככה אבל זה הדימוי שהן בוחרות כמייצג); דרך הסעודית, שרואים ממנה רק עיניים מאופרות; האוריינטליזם של טורקיה; הלבוש הבדואי המסורתי בירדן; האשה העובדת הפלסטינית (גם כן לא בהכרח תואם את המציאות אבל מעביר מסר של העצמה) וגם דוגמאות מהודו, סין (גם שם יש מוסלמים), מלזיה, אינדונזיה ואפילו יפהפייה עטופה בכיסוי ראש מקנדה.

המגזין הוא דו חודשי ומופץ גם בירדן, בחריין, עומן וערב הסעודית. ויש לו גם גרסה מקוונת.