באוקטובר 2001, אחרי פרשה לא נעימה באיב סן לורן, אז נלקח מקומו לטובת טום פורד, אלבר אלבז נכנס אל בית האופנה לנווין. חצי שנה לאחר מכן, הציג את הקולקציה הראשונה בהנהגתו עבור אחד מבתי הקוטור הוותיקים, אם לא הוותיק, בעולם. לפי המניין הזה, הקולקציה שהציג בסוף השבוע האחרון בפריז, במסגרת שבוע האופנה לחורף 2012-13, מציינת עשור לפעילותו בבית.
רבות נכתב בעבר על התרומה של אלבז ללנווין, ולאופנה העכשווית בכלל, וספק עד כמה יכולות המילים לכמת את האפקט העצום שהוא חולל בעשר השנים המדוברות. מלבד העובדה הברורה המגולמת במעמדו הנוכחי של הבית המעצב הישראלי-לשעבר לקח מותג פעיל אך מנומנם ויצר ממנו סנסציה המכה כותרות ללא הרף, המוערכת הן על ידי טפילות השטיח האדום והן על ידי הקהל הרחב - הרי ניתן למנות משקעים רבים שהוא השאיר וממשיך משאיר על פני השטח הציבוריים.
בראש נרשמת התעוזה להותיר שמלות קוקטייל העשויות משי, והמכוונות אל פסגת היוקרה של האופנה המוכנה ללבישה, בשוליים גזורים ושאינם תפורים בכוונה, במעין מראה מרושל אך עתיר ברק, כזה המותר שובלים של רושם מבלי להיקלע לצרה של חשיבות-יתר. אפשר גם לציין את צללית שעון-החול, מאדירת החמוקיים, המגובה לעיתים קרובות במשחקי רבידה, שאלבז ניכס לעצמו וגרר אחריו גל של חקיינים; או את חצאית העיפרון והשילוב השכלתני והאפקטיבי בין אלמנטים ספורטיביים בוטים (לסניקרס של לנווין, כמו גם למכנסי הג'וגינג העשויים משי, מעמד של איקון) לבין רפרנסים הקשורים לשמלות נשף עתירות שכבות טול שקפקף ומזמין.
מפתה לראות בקולקציה לחורף 2012-13 מעין רטרוספקטיבה לשיאי יצירתו, אבל גישה כזו תאדיר פסגות מהעבר ותחמיץ את ההתפתחות המגולמת בה, את היותה שיא קונקרטי בהווה. בנקודה הזו מעניין לתהות לגבי הצללית שהציע, אשר במידה רבה מתכתבת עם הקולקציה האחרונה של ברברי ואף עם הקולקציה האחרונה שהציג מרק ג'ייקובס למותג הנושא את שמו. בדומה להם, אלבז העניק דגש לאזור האגן והמותניים של הדוגמניות, והאישה שתלבש את העיצובים מיד לכשיתלו על קולבים בחנויות, באופן שהעלה תהיה האם זוהי אבולוציה מוקצנת של אותה צללית מפוסלת שמלווה אותו עוד מתחילת הדרך.
את התצוגה פתחו שורה של חליפות חצאית רגישות לקו הגוף, מבדים עבים למדי בצבעים קורנים, מטורקיז מלא חיים ועד אדום וצהוב, שאמנם היו שונות אחת מהשנייה אבל בעלות קו מתאר דומה חצאית עיפרון צרה, שמכפלתה מכה בדיוק בקו הברך וחלק עליון שהתכנס בקו המותניים והתפזר לכל עבר מעל האגן, הן על ידי רבידת 'פפלום' (שהפופולריות שלה נמצאת בימים אלה בשיאה) או הן על ידי מניפולציה אלגנטית אחרת בגזרה. על פניו, המינימליזם המופגן שהודגם בעזרתן נועד כדי לעורר איזושהי תנועה אנרגטית, הדומה לפני השטח החלקלקים של גוף אווירודינמי. בפועל, הן המחישו את שליטתו האבסולוטית של אלבר ביכולת החמקמקה ליצור פשטות עתירת מימדים.
רצף הבגדים השחורים שעקב אחרי הפתיחה הססגונית, בתוכו חצאיות תפוחות עשויות קטיפה מרצדת, מעילי קוקון ששרווליהם גליליים כצינור עבה, או חצאיות טאפט שקימטוטיהן ניכרים למרחוק, קבע טון ממזרי. מתוקף הגוון, הוא היה מרוסן יותר; מצד שני, בזכות העיצובים הנשיים, הושג גם אופל זחוח וגאה. שוב, הומחשה יכולתו של אלבר אלבז ליישר סתירות ולהכיל ניגודים בחתך מספריים.
ואם דנים בניגודים, הרי שעל הרקע המונוכרומטי של הקבוצה השחורה, השליש האחרון בתצוגה הצדיק את עצמו כפיאנלה גרנדיוזית, מצנצנת כמו השנדליר העצום שנתלה מעל ראשי הדוגמניות. בנקודה הזו, כאילו וניתן האות ואלכימאות הקסמים, אותה פנטזיה כמעט ילדותית המזוהה בבגדים של לנווין, תפסה את מרכז המסלול. המינימליזם החסכני מתחילת התצוגה, סולק ברגע אחד. חליפה המחופה תחרה מפותלת ושחורה על רקע של גוון מתכתי, אבנים ענקיות ששובצו בחזית של שמלת משי שכתפיה מודגשות, אריגי ברוקד או משי מוזהב, התגבשו לכדי רגע מוחצן, בטוח בעצמו, שופע. המרקמים עצמם הועצמו, ורבידות פליסה כיסו כנחשים שמלות צינור.
בהתייחס לחגיגות העשור, הדואליות שהתקיימה לאורך כל הצגת הקולקציה, מינימליזם מול מקסימליזם, גזרות אוברסייז לצד הדוקות, שימשה הוכחה ניצחת לשליטה מוחלטת בשפה, בכתב יד קונקרטי שהתגבש במשך עשור, ביכולת להעניק לנשים דבר בלתי רגיל ומופרז להתענג עליו. אלבז, וזה אפשר לומר אחרי פרק הזמן המדובר, כבר לא יוצר בגדים, אלא מתקף ביתר שאת את האמירה הוותיקה ביותר שלו האפשרות לחלום בעזרתם.
עוד על שבוע האופנה בפריז:
התצוגה המתחכמת של דריס ואן נוטן
הכוכב החדש של עיר האורות - אנתוני וקארלו
