העובדה שמרבית העיצובים בקולקציית האביזרים המשותפת לאייקון האופנה אנה דלו רוסו ו-H&M צבועים בזהב, מגלה עד כמה בעייתי יכול להיות הצבע האצילי. במציאות בה מרבית האנשים הם עורבנים, הוא מושך בדרך כלל תשומת לב גדולה מהרגיל; ותשומת לב היא לא בדיוק הדבר המיטיב עם הקולקציה העמוסה הזו, שעם כל מבט נוסף בה מגלה אי הקפדה על פרטים, טעם המוני ואת התחשיבים המסחריים העומדים מאחוריה. פראדוכסלית, בקולקציית הקפסולה הזו אין דבר משמעותי מלבד כסף טהור.
בשונה מקולקציות קפסולה אחרות שמפיקה מספר פעמים בשנה הרשת השבדית, שנוצרות בשיתוף עם מעצב או מותג ידוע שם (רוברטו קוואלי או דונטלה ורסצ'ה, אם למנות ספורים), הקולקציה הזו מבקשת לתרגם סגנון של אושיה. ואכן, דלו רוסו (50), שמשמשת בתפקידים שונים במגזינים משפיעים (מווג יפן ועד ווג איטליה), נחשבת כאחד המיתוסים החיים בעולם האופנה. היא מוכרת בזכות סגנון אקסטרווגנטי ופרוע, חיבה לאביזרים מנקרי עיניים (כמו גם קישוטי ראש מופרכים) וארון פרטי המתפרש על פני דירה שלמה.
על פניו, בעידן בו מדורים בנוסח 'כיצד להתלבש כמו' מכסים כל פיסה בעיתונות האופנה, הרעיון של H&M ודלו רוסו הוא לא רק מתבקש אלא גם מתאים (אפילו אם בפעם הקודמת שנעשה מהלך כזה, כאשר חברה הרשת למדונה, ההצלחה לא הייתה גדולה). מה גם, שסגנונה האישי של דלו רוסו כה מובהק, עד שקל יחסית להוציא ממנו מוטיבים חוזרים ולשכפל אותם עבור ההמון.
הקולקציה עצמה, לנשים בלבד, בומבסטית ומתפרשת על פני תיקים, נעליים ושאר תכשיטים ומתבססת ברובה על שילובים בין זהב לטורקיז ואלמנטים מוחצנים מעולם הזוחלים והבארוק. טרולי קופסתי מפלסטיק ותיק נסיעות תואם מהווים על פי ההצהרה הרשמית את נקודת המוצא לאוסף כולו, שמבקש לשחזר את הילת הנסיעות והזוהר ששבועות האופנה בבירות העולם מזמנים (הקולקציה אגב, מושקת בדיוק בשיאם). אליהם מצטרף גם תיק יד רך עשוי פלסטיק, המזכיר בצורתו את ה'ספידי' האיקוני של לואי ויטון, שכבר בתצוגת העיתונאים התפרק ממנו הרוכסן, כעדות שקטה לרמת הגימור השולטת בשאר העיצובים.
אכן, המבט והתחושה אינם מטעים, וכאשר לעודף הוויזואלי הזה אין אחיזה של מוצר העשוי בצורה ראויה, הוא מתפקד כמו אביזרי במה בהצגה צדדית. אמנם הציפיות מ-H&M נמוכות מלכתחילה בכל הקשור לרמת גימור, אבל קולקציית קפסולה רעועה כל כך מוכיחה כי הרף הולך ויורד וכי לדלו רוסו לא היה אינטרס אמיתי לעמוד על המשמר (אחרי הכול, אין לה קו אופנה עתיר מוניטין משל עצמה).
כך למשל, התכשיטים אם זהו השם המתאים לבליל המתכות הכבד עשויים מעין יצקות ברזל זהובות ומשובצות במיני אבנים. צמידי נחש עצומים וקישוטים בצורת קרוקודיל מצופים בלכה ירוקה (שאף טיפסו למסגרת משקפי שמש), תליונים עם הכיתוב Anna או האות A, או חפתים ענק שבמרכזם משובצת אבן אובלית ותכולה, הם הפרשנות של הפרויקט לבלינג חושני נוסח הים התיכון. הנוכחות קיימת, ולו בגלל גודלם הפיזי, אבל בפועל מגלים צביעה לא אחידה, זירקונים המודבקים כלאחר יד, סוגרים כמושים או עקבי סטילטו המגלים כיצד חוברו כלאחר יד לגוף נעל. אפילו חוד החנית של הקולקציה, קישוט ראש המורכב מקשת לשיער ובובת תוכי ירוקה, מתקשה לעורר עניין יוצא דופן, ולו בגלל נוצות הפלסטיק ומבעו הסתום של העוף האומלל שקיווה לשבת בשורה הראשונה ומצא את עצמו בדביקה שבמסיבות פורים.
ישנה נקודה בה אופנה היא מוגזמת כל כך והמונית כל כך, חוצה כל גבול של טעם טוב, עד שהיא נעשית רוויית קסם וכובשת. ללא ספק, זוהי המשבצת אליה מכוון שיתוף הפעולה הזה ומחטיא אותה החטאה ישירה. למעשה, כל הרע שבאופנה המהירה מתכנס בקולקציית הקפסולה של דלו רוסו ו-H&M, משום שהיא מגלה את ההבדל בין יצירה של סגנון ליומרנות; בין אמירה לכוונה לשטות בקהל באמצעים זולים. מלבד שני דגמי מגפיים שחורים, האחד באורך ברך והשני באורך ירך, שיש בהם את אותו רטט סקסי, או האריזות המצועצעות והמוקפדות של האביזרים, אין כאן את הפנטזיה המיוחלת. פנטזיות הרי עשויות מחומרים מהם מורכבים החלומות.
אנה דלו רוסו ל-H&M, החל מ-4 באוקטובר 2012 בסניפי הרשת. טווח מחירים: 119 1,499 שקלים.