איזה טעם יש למתכת? משכר, אם לקבוע לפי מספר לא מבוטל של קולקציות לאביב 2013. כנגזרת של המגמה הפונה לניאו-מינימליזם גראפי באופנה, מעצבים מוצאים מחדש את החן שמרקמים מטאליים עשויים לעורר, לפחות אם משתמשים בהם נכון; בין אם מדובר בנעליים כסופות המלוות הופעות שמרניות, או שמלה ארוכה המרצדת בברק מול האור.
אביב בשחור-לבן: הטון המינימליסטי של קיץ 2013
ומה בכוחם של המרקמים המתכתיים לחולל? בעיקר להפר כל אדישות. כפי שמוכיחה הקולקציה הסכרינית והבוהקת של ברברי פרוסום, הם מעוררים במלתחה אקסטרווגנזה. יש משהו עוצמתי במרקם מתכתי וחלקלק, כה בלתי רגיל וכה בלתי טבעי, עד שהוא מושך אליו תשומת לב גדולה. בהתאם, הוא גם מחולל אצל הלובש או הלובשת מחוייבות. אי אפשר ללבוש פריט מטאלי כלאחר יד, צריך התכוונות מלאה.
אבל המרקמים המטאליים, המלאכותיים כל כך, מבצעים מהלך חשוב נוסף. בדומה לדרך בה השתמשו בהם מעצבים בעלי כוונות עתידניות בשנות ה-70 וה-80 (פאקו רבאן או ת'יירי מוגלר, אם לציין שניים מיני רבים), האחיזה העכשווית בהם נועדה כדי להפר את רוח הרטרו, הווינטג' המאוס והנאיבי, שעולם האופנה התביית עליה במשך תקופה ארוכה. המעילים הקצרצרים והנחושתיים של ורסצ'ה (מעילי בומבר), השמלות המשתפלות של ריק אוונס או המכנסיים הרוויים בטורקיז מסנוור של דמיר דומה, אוצרים בתוכם אנרגיה שמתעלת את המבט קדימה, ולא אחורה. הם מזכירים חליפות חלל, עשייה טכנולוגית ואפילו גץ חשמלי מעורר. למעשה, הם מזכירים את הקידמה.
